באמצע השבוע עקבנו אחר תחזית מזג האוויר והשבת הסתמנה כשבת יפה ומכיוון שקבענו לטייל עם טיילנו בפקיעין עם זוג חברים שלהם שלושה ילדים קטנים החלטנו להקדיש אותה לטיול בכפר פקיעין שאינו דורש הליכה מרובה אך הוא מלא בנקודות עניין. עברנו בכפר פעמים רבות, בסוף טיול בסביבה או בדרך למקום אחר אך עברו כמה שנים טובות מאז שערכנו בכפר טיול מקיף באתריו המרכזיים.
התחלנו את הטיול במערת הרשב"י. החנינו את הרכב על הכביש הראשי המוביל לכיוון ראמה לצד השלט המוביל למערה. מנקודה זו יש תצפית מאד יפה על הכפר והרי הגליל. ירדנו כחמישים מדרגות לעבר המערה כשמעלינו עצי אלון וחרוב גדולים מאד. המערה עצמה קטנה מאד ועל פי המסורת בימים שלאחר מרד בר כוכבא ברח רבי שמעון בר יוחאי עם תלמידיו לפקיעין והסתתר שם במערה ובמשך 12 שנים למד תורה והתקיים מפרי עץ החרוב ומהמים במעין הסמוך. במערה זו נאמר כי הוא כתב את ספר הזוהר. נעים מאד לשבת בכניסה למערה. אזור זה מוצל מאד תחת עץ החרוב שעל פי המסורת צמח מאחד החוטרים של עץ החרוב מימיו של רשב"י וכן יש במתחם מספר עצי תות גדולים.
מכאן המשכנו במורד לכיוון כיכר המעין שבלב המרכז העתיק של הכפר דרך הסמטאות הציוריות, עצי גפנים המעטרים כמעט כל גג, ואדניות פרחים צבעוניות. בכיכר המעין פגש אותנו מאזן, בנו של ראש המועצה לשעבר, אשר הזמין אותנו לשבת במסעדה , לספר לנו על הכפר ולהגיש לנו מטעמים מקומיים. מאזן סיפר לנו את קיצור תולדות הדרוזים, על מה מסמלים צבעי הדגל הדרוזי הצבעוני המתנוסס בכל פינה בכפר לצד דגל ישראל, על השילוב בין דרוזים המהווים את רוב תושבי הכפר, הנוצרים, המוסלמים והיהודים שחיים בכפר ברצף על פי המסורת מאז ימי בית שני.
מנקודת המבט של המסעדה שנמצאת מול כיכר המעין, הוא סיפר לנו את סיפור השטר של מאה השקלים שמצד אחד שלו מופיעה דמותו של יצחק בן צבי, הנשיא השני שחקר וכתב על תולדות פקיעין ומהצד השני תמונה של אחד מהבתים שנמצאו מול המסעדה המאופיין בחלונות עם קשתות בהם ניתן להבחין עד היום. בסמוך למעין ניצבים פסלי ברונזה של שנייים ממנהיגיה הגדולים של העדה הדרוזית: כרים ג'ונבלאט (אביו של ואליד ג'ונבלאט) וסולטאן אל אטרש, מנהיג המרד הדרוזי בצרפתים בשנות העשרים של המאה הקודמת. שתינו מיץ רימונים עם תפוזים, הילדים אכלו פיתה עם שמן זית ולבנה, טעמנו מעדן טחינה עם חרובים ונהננו מהטעמים הטובים, הסיפורים המעניינים ומהשמש הסתווית המלטפת.
اמכאן המשכנו לעבר בית הכנסת העתיק של פקיעין שנמצא במרחק של כמה מאות מטרים. כשהגענו בית הכנסת היה נעול אז החלטנו בצער להמשיך ללכת בסמטאות ולהנות מיופיין. כמה מטרים מבית הכנסת, פגשנו את אילן שכטר שהוא אחד משני היהודים שמתגוררים היום בפקיעין. השניה היא בת דודתו המבוגרת מרגלית זינאתי שגם מחזיקה את המפתחות לבית הכנסת. שאלנו את אילן אם יוכל לפתוח לנו את בית הכנסת אך הוא ענה לנו בער שהיה שמח לעזור לנו אך בשל הסכסוך העמוק בינו לבין מרגלית אין לו את האפשרות לפתוח או אפילו להיכנס בעצמו לבית הכנסת. אילן סיפר כי השניים הם נצר למשפחה מאד וותיקה בכפר, לא בהכרח מאז ימי בית שני כפי שטוענת מרגלית בת דודתו אך לפחות כמה מאות בשנים. עוד סיפר כי סבם היה איש מאד מקובל בכפר ונחשב למיישב סכסוכים בין תושבי הכפר ואפילו בין כפריי הסביבה. כיום אילן מתפרנס מסיורים מומחזים שהוא עורך בכפר. לאחר השיחה המרתקת המשכנו בדרכנו בכפר כשאנחנו נהנים מהשמש המלטפת, מסוכות הגפנים, הבוסטנים של עצי הפרי, עצי התות והבתים העתיקים של הכפר שמעידים על ההסטוריה עתיקת היומין שלו. תוך כדי כך שאנחנו הולכים ברחוב הראשי של הכפר זיהינו לפתע את מרגלית זינאתי, הולכת במרץ במעלה הכפר למרות גילה המתקדם, כ – 85 שנה, יחד עם שתי בחורות צעירות שאף הן פגשו אותה וביקשו שתפתח להן את בית הכנסת. הצטרפנו אליהן ובדרך הצטרפו עוד כמה עשרות ובית הכנסת התמלא במבקרים.
בשל קדושת השבת לא יכולנו לצלם בתוך בית הכנסת אך יכולנו להתרשם מאד מבית הכנסת, תוך כדי שאנו יושבים בתוכו ומקשיבים לדבריו של מדריך טיולים שהגיע למקום עם קבוצתו. בית הכנסת עבר מספר שפוצים אך בקירותיו נותרו שרידים לעיטורים מתקופת המשנה והתלמוד, ביניהם תבליט גדול של מנורת שבעת הקנים, הסמל היהודי שהופיע בכל בית כנסת, הרבה לפי מגן הדוד. בחצר בית הכנסת עץ תות ענק שמצל על כל החצר ומהגג ניתן לערוך תצפית על כל הסביבה.
ניכר היה שהילדים מאד התרשמו והתעניינו מהביקור בבית הכנסת ואף ביקשו להצטלם בסמוך לשלט בית הכנסת ובסמוך לבית משפחת זינאתי.
מכאן הלכנו בסימטאות לכיוון המעין וטיפסנו כמה מאות מטרים בחזרה אל מערת הרשב"י ומשם חזרנו אל רכבנו. נסענו למרכז הכפר למסעדה בשם מנקושה, שם ישבנו לאכול ארוחת צהריים שכללה את מטעמי המטבח הדרוזי: חומוס, עלי גפן, מנסף – אורז עם בשר ושקדים, מג'אדרה, פלאפל ופיתות דרוזיות דקות שנאפו על סאג' מחוץ למסעדה.
מול המסעדה שוכנת חנות המפעל של סבוני הבוטיק של סבתא ג'מילה, אשה דרוזית שבמו ידיה הצליחה לרקוח מתכון להכנת סבונים המבוססים על שמן זית וצמחי מרפא שונים. סבתא ג'מילה, אשה מרשימה, היתה במקום בזמן שביקרנו. כיום המפעל של סבתא ג'מילה עצמו נמצא בפארק התעשייה תפן, לא רחוק משם ובכפר עצמו נותרה חנות המפעל וכן המפעל הראשון שנמצא לצד החנות, בו ביקרנו עם הילדים שהביעו עניין רב בעיקר בהצלחתה הכלכלית וביזמות שגילתה.
השעה כבר היתה שעת אחר הצהריים אך חברינו הציעו לנו להמשיך בטיול עם ביקור במסיק משפחתי ובבית בד. נסענו כמה מאות מטרים מהמסעדה והגענו לבית משפחה שכמו רבים בימים אלה של אוקטובר – נובמבר עסקו במסיק משפחתי ממטעי הזיתים הקטן שליד ביתם. אחת הנשים הסבירה לנו כיצד הם ממיינים את הזיתים, הגדולים הולכים להחמצה ואילו הקטנים והמעוכים יותר הולכים לבית הבד הסמוך. לאחר שהתכבדנו בעוגיות ובקפה על ידי המשפחה הדרוזית המשכנו בנסיעה כיוון מעלות ועצרנו בבית הבד של פקיעין שבתקופה זו של השנה עובד ללא הפסק. עשרות אנשים הביאו כל הזמן שקים עמוסי זיתים וחיכו לתורם, לשקול את הסחורה ולהפיק מהזיתים שמן בבית הבד. המקום עצמו מרוויח עשרה אחוזים משווי השמן או שהוא מקבל עשרה אחוזים מהשמן עצמו. המקום פועל כבית בד כחודשיים אך לאורך כל השנה הוא פועל כמרכז מבקרים למכירת מוצרי שמן זית. התקבלנו במקום באדיבות רבה וקיבלנו מענה לשאלות הרבות ששאלנו. ניכר היה שגם הילדים נהנו מאד מהחוויה ומהמראות הבלתי שגרתיים. כאשר ירד החושך, נפרדנו מהחברים וחזרנו הביתה.
ביקרנו בפקיעין פעמים רבות אך זה היה הביקור בו נכנסנו הכי הרבה לעומק להיסטוריה של המקום והחיים בו בזכות המפגש עם האנשים והסיפורים שכל אחד מהם סיפר.