נחיתה בפוקואוקה, יפן

Leave a comment Standard

שבע שנים לאחר ביקורנו הקודם ביפן, חזרנו אליה לביקור שני, עם שני הילדים.

לאחר טיסה קצרה מסיאול בירת דרום קוריאה, נחתנו בשעות הערב בעיר פוקואוקה, עיר נמל בת כמיליון וחצי תושבים הנמצאת בצפון האי קיושו,אחד מארבעת האיים הגדולים ביפן.

לאחר נסיעה קצרה במונית משדה התעופה הגענו לראיוקןבית הארחה יפני מסורתי בשם Kashima Honkan. נעה הפגינה חוסר שביעות רצון מהעובדה שהשירותים והמקלחות משותפות ומכך שהיה מדובר במבנה קצת מיושן. רועי לעומת זאת התלהב מאד מחדר הרחצה היפני המסורתי שהזכיר לו את הדרך שבה  נוריקו סאן מתקלחת, קודם כל רוחצים היטב את הגוף במקלחת ובאמצעות דלי ולאחר מכן נכנסים נקיים לתוך אמבטיה גדולה ומרגיעה של מים לוהטים שמעלים אדים. רועי ומעין הקפידו לחזור על חוויה זו בכל הזדמנות שהיתה במהלך הטיול.

החדר בו ישנו היה חדר מסורתי, שרצפתו מכוסה בטאטאמי  והלינה היא על פוטונים. החדר עצמו ריק מחפצים, מלבד שולחן נמוך שעליו מונח מגש שעליו יוקאטות – חלוקים שמיועדים למקלחת שהיו מקופלים באסתטיקה רבה המאפיינת כל דבר ביפן.

בבתי המלון המסורתיים כמו בבתים ביפן, כחלק מכללי ההגיינה נהוג להסיר את הנעליים המלוכלכות בכניסה ולנעול נעלי בית שמסודרות בכניסה לבית ההארחה. כאשר נכנסים לשירותים, מורידים את נעלי הבית ונועלים נעלי בית שמיועדות לשירותים.

לאחר התאקלמות ראשונית בחדר יצאנו לחפש מקום לאכול. המקום בו שהינו היה ממוקם בלב העיר העתיקה ולא רחוק ממנו היה קניון גדול בשם קנאל סיטי (Canal city) על שם תעלת המים שחוצה אותו, שקומת הקרקע שלו היתה קומת מסעדות, דבר המאפיין מאד קניונים רבים אחרים ביפן שמייעדים את קמת הקרקע או את הקומות העליונות למתחמי מסעדות, שכן האכילה בחוץ היא מאד נפוצה ביפן. כל אחת מהמסעדות מציגה בחלון הראווה שלה דגמי פלסטיק המתארים את המנות הנמכרות במסעדה, כך ניתן לדעת מבלי לקרוא בתפריט מה ניתן לאכול במסעדה. היות ושלושה מאיתנו צמחונים נתקלנו לראשונה באתגר של הזמנת מנות שלא כוללות בשר, כולל כאלו שלא בושלו במרק חזיר שנפוץ מאד בתבשילי הראמן.

את אותו קניון פקדנו בערבים הנוספים בהם בילינו בעיר, באחד הערבים נכנסנו לסושיה, בה בחרנו מתוך המתוך הסרט הנע את הסושים שהתאימו לנו. להבדיל מהמקובל בארץ, ביפן ניתן לאכול סושי בסושיות ולא במסעדות שמוכרות תבשילים מסוגים שונים ומגוונים, המבוססים בעיקר על בשר  ומאכלי ים ומוגשים באסתטיקה רבה תוך מחשבה על הדרך שבה עורכים את המגש ואת הצלחת.

בנוסף נהנו הילדים מביקור באחד ממועדוני המשחקים שנפוצים מאד ברחבי יפן, אליהם מגיעים נערים ונערות ואף אנשים מבוגרים לשחק במשחקי מחשב או לנסות "לדוג" פרסים מאחת המכונות הרבות. באחת המכונות זכה בחור מבוגר בחמישה מטענים לנייד ובנדיבות רבה המאפיינת את היפנים נתן אחד מהם לרועי.

בקניון זה ראינו לראשונה את החנויות לממכר ציוד לכלבים שגדלים ביפן כמו ילדים, לובשים בגדים בגדים, מוסעים בעגלות ונהנים מתספורות ומסלוני יופי.

בילינו שלושה ימים בעיר פוקואוקה בהם התרשמנו מעיר שאמנם מונה כמליון וחצי תושבים ועוד מליון אם נחשיב את כלל המטרופולין אך העיר מאד נינוחה ונעימה לטיול וכוללת בתוכה מספר מתחמי ביקור ובילוי.

צמוד למלון בו ישנו ביקרנו במוזיאון פולקלור קטן בשם האקאטה מאצ'יה (Hakata machiya) המציג מלאכות מקומיות בתחום האריגה, הציור והקדרות ואת הפסטיבלים הנערכים בעיר. העיר פוקואוקה נחשבת לפעילה ביותר ביפן בתחום התרבות ואף זכתה בפרס אסיה על שמירת המסורת והרחבת התרבות האסיאתית בעולם.

בסמוך למוזיאון נמצא מקדש  קושידה (Kushida shrine), מקדש שינטו  מהמאה השמינית. השינטו היא הדת היפנית הקדומה שבמרכזה הסגידה לחיים פשוטים ולהרמוניה עם הטבע. בפתח המקדש נמצא שער הטורי היפני המפורסם שנועד לחצוץ בין עולם האנשים לבין עולם האלים – הקאמי. האלים מונים כשמונה מיליון וביניהם אלת השמש היא הנערצת ביותר. בדומה לאלפי מקדשי שינטו אחרים שראינו, המבקרים נוטלים ידיהם לפני ההגעה למקדש, שם הם מוחאים כף, מצלצלים בפעמון וזורקים מטבעות כתרומה. בנוסף לכך, רבים מהמבקרים  נוהגים לרכוש לוח עץ קטן המכונה "אמה" או פתקאות ארוכות, כותבים עליהן בקשה ותולים אותן על מתקן מיוחד במקדש.

במקדש גם מוצגת אחת הבמות הגדולות של פסטיבל גיון ימסקה (Hakata Gion Yamakasa) שמתקיים בעיר מדי שנה ב 15 ביולי.  במהלך תכנון הטיול התברר לנו כי אנו אמורים להגיע לפוקואוקה בדיוק במועד הפסטיבל וכך ביום השני של הטיול, קמנו בארבע וחצי לפנות בוקר והתמקמנו בקרבת המלון בו ישנו יחד עם רבים מבני העיר, לצפות באירוע השיא של הפסטיבל אשר במהלכו קבוצות שנות התחרו זו בזו במרוץ של 5 קילומטר שיצא ממקדש קושידה כשהמשתתפים לבושים בחולצה לבנה עם הדפס ומעין תחתון חוטיני עשוי מחבל ומעין מגף וסרט על המצח. התחרות כללה את כל הגילאים, מילדים קטנים ועד קשישים שרצו ונשאו במות כבדות שעליהם דמויות ומתופפים שישבו על הבמה. רועי התלהב מאד מקריאות ההויסה הויסה שהמשתתפים קראו זה לזה לשם העידוד, מהלבוש ומהתזת המים על הכביש ועל המשתתפים כדי לקרר אותם במהלך הריצה. רועי כינה את הפסטיבל כ"פסטיבל ההויסה הויסה" ולא הפסיק לדבר עליו כל הטיול. גם עבורנו היתה  זו חוויה מרשימה מאד ששיקפה בעינינו את יפן כמדינה סופר מודרנית המשמרת בה בעת את מסורתה העשירה.

IMG_1592

כרזה של פסטיבל גיון ימאסאקה

בסמוך למקדש קושידה נמצא רחוב קוובאטה (Kawabatadori) שוק מקורה וארוך,  נקי מאד ומסודר שבו ניתן היה לראות חנויות ירקות שמסודרים באסתטיקה רבה , מזכרות, גלריות, חנות של רשת הכל ב 300 ין (כ – 3 דולר) הנפוצה ביפן וכן המוכרות קימונו ובמהלך הביקור ביפן יכולנו לראות לא מעט נשים לובשות את הקימונו לצד גברים ביוקאטה, לבוש צבעוני מרשים ומחמיא מאד.

מקדש נוסף בו ביקרנו שנמצא באזור העיר העתיקה הוא מקדש טושו ג'י (Tocho ji), מקדש זה הוא מקדש בודהיסטי. הבודהיזם הגיע ליפן מהודו דרך סין כבר במאה החמישית  וממנו התפתחו זרמים שונים ושפע של מקדשים, ארכיטקטורה ואמנות בודהיסטית. אחד המבנים הבולטים במקדש היתה הפגודה האדומה העתיקה בת החמש קומות. הסתובבנו בחצר המקדש, בין העצים כשברקע הצרצור הקולני הבלתי פוסק של הציקאדות המאפיין את יפן בעונת הקיץ. בקומה השנייה של המקדש צפינו בפסל ענק ומרשים מאד של בודהא יושב המגולף מעץ, הפסל הגדול מסוגו בכל יפן.

מתחם אחר בו ביקרנו הוא אזור מגדל פוקואוקה שנמצא בחלק המודרני של העיר ומדגים היטב את השילוב בין מסורת ומודרנה ביפן. רגע אחד נמצאים במקדשים וברגע אחר בבניין שמסמל את שיא המודרניזציה. התחלנו את הביקור בסמוך למגדל, בקניון קטן בו אחת הקומות שמכונה רובוסקוור מציגה מבחר סוגים של רובוטים לשימושים שונים, חלקם גם למכירה. הילדים היו נלהבים מאד לקראת הביקור במתחם הרובוטים ונהנו לשחק ואף לדבר עם חלקם.

לאחר מכן עלינו למגדל פוקואוקה, אחד ממגדלי התקשורת הגבוהים ביפן לתצפית יפה על כל חלקי העיר, כולל חוף הים והאוקיאנוס מגובה 234 מטרים.

את רוב הנסיעות בעיר עשינו באמצעות הרכבת התחתית היעילה שמרשתת את העיר הגדולה וכמו בכל ערי יפן בהן ביקרנו, היא מאפשרת הגעה מהירה ויעילה כמעט לכל פינה בעיר, עם זמן המתנה של בין 5 – 10 דקות לכל רכבת.

תחנות הרכבת התחתית הן מתחמים ענקיים, ולעיתים נדרשת הליכה של כמה מאות מטרים בתוך מבוך המעברים והמדרגות הנעות עד שמגיעים לרציף המתאים. עם זאת, למרות התנועה הרבה של האנשים, הכל מבריק מניקיון ומתוחזק היטב. כך גם השירותים הציבוריים החכמים שפזורים גם בתחנות הרכבת, הכוללים בידה לנשים ולגברים, אסלה מחוממת ולעיתים אף ניתן להפעיל מוסיקה שתחפה על הקולות שמשמיעים בשירותים.

לאחר הביקור במגדל שהיה מרוחק כרבע שעה מתחנת התחתית החלטנו לחסוך את ההליכה בשמש הקופחת של הקיץ ונסענו באוטובוס, דבר שאיפשר לנו לראות עוד חלקים של העיר במהלך הנסיעה באוטובוס. ירדנו מהאוטובוס ברובע טנג'ין  המהווה מרכז עסקים של העיר, שם ביקרנו בקניון התת קרקעי טנג'ין, קניון ענק שמתחבר לתחנת התחתית טנג'ין.

אזור נוסף בו ביקרנו בעיר הוא פארק אוהורי. פארק זה נמצא אף הוא באזור החדש של העיר והוא כולל שורה של מתחמים המקיפים אגם גדול. התחלנו את הביקור בארוחה טובה במסעדה שהיתה על שפת האגם. האוכל במסעדה היה מערבי וכלל פיצות, תפוחי אדמה אפויים בתנור, סלטים ועוד… במהלך הטיול ,ניסינו לאזן בין אוכל יפני לאוכל יפני לבין אוכל מערבי, מכיוון שלנעה היה קשה להסתדר עם המורכבות והטעמים של האוכל היפני וכך כמעט מדי יום אכלנו לפחות פעם אחת במסעדה מערבית, בעיקר במסעדות איטלקיות שנמצאות בשפע.

לאחר מכן, מעין והילדים שטו באגם בסירת ברבור עם פדלים, הקפנו את האגם בהליכה נעימה בין העצים ובדרך נכנסנו לביקור בגן היפני היפה שנמצא בסמוך למוזיאון האמנות. הילדים התלהבו מאד מהיופי ובעיקר מהאפשרות להאכיל את דגי הקוי באוכל שקיבלו בכניסה לגן. לאחר מכן סיימנו את הביקור בפארק בגן שעשועים. די נדיר היה למצוא ביפן גני שעשועים נוספים לאורך הטיול.

ביום האחרון בפוקואוקה נסענו ברכבת כשעה לעיירת התעלות ינגאווה שבעבר שימשה כעיר סוחרים.

עבור הילדים הנסיעה ברכבת היתה חוויה בפני עצמה, כמי שלא רגילים לנסוע בארץ ברכבת ובוודאי שלא ברכבת מהירה ויעילה כמו ביפן. תחנת הרכבת עצמה, תחנת טנג'ין, בדומה לתחנות הרכבת ברחבי יפן, נראתה כמו טרמינל בשדה התעופה. למרות הנוסעים הרבים בתחנה, השתרר בתחנה סדר  מופתי ושקט ועל הרציף עמדו בנחת הנוסעים בתור מבלי לדחוף, כל אחד ליד שלט שמולו נעצר מספר הקרון שהזמין בדיוק בשעה היעודה. הרכבות ביפן מגיעות בדיוק רב וממוצע האיחורים הוא 8 שניות מהזמן הנקוב!. הנסיעה הנוחה ברכבת לוותה בנופים יפים של עיירות, כפרים והרבה שדות אורז. מעין הלך יחד עם הילדים לקרון הקדמי כדי לצפות בנהג הרכבת ולראות את הדרך דרך החלון הקדמי.

עם הגיענו לתחנת הרכבת בינגאווה, חיכה לנו שם שאטל חינם לרציף הסירות שממנו יצאנו לשיט בין התעלות. שטנו עם קבוצה גדולה של יפנים, שהיו הרוב המוחלט של המבקרים בעיירה. השיט כלל לא מעט מראות יפים ופינות חמד ונמשך כשעה שבמהלכה המשיט הסביר על נקודות שונות לאורך הדרך ואפילו שר. מכאן ביקרנו בבית אוהנה, ביתם המפואר של משפחת סוחרים שכולל גן יפני יפה עליו ניתן להשקיף מתוך הבית.

לאחר מכן חזרנו לרכבת ונסענו לדזאיפו, עיירה עתיקה, בה התחלנו את הביקור מורעבים מיום שלם של טיול בשמש הקופחת, במסעדה מקומית של כל מיני מאכלי אודון. לאחר מכן ביקרנו במדרחוב היפה של העיירה בחנויות יפות, כולל חנות של "הלו קיטי" שנעה מאד התלהבה ממנה. בתי העיירה העתיקה דומים למדי לבתים שראינו בביקור קודם בדרום קוריאה שקרובה יחסית לאזור זה ביפן וההשפעה התרבותית ניכרת.

המשכנו במעלה המדרחוב והגענו למתחם הגדול של מקדש השינטו טנמן גו (Tenman-gū) , מקדש מרשים מאד שנבנה לראשונה בשנת 905 לספירה לזכרו של תלמיד חכם ועל כן עד היום נוהגים להגיע למקדש תלמידים וסטודנטים כדי לזכות בברכה להצלחתם בלימודים. אנחנו זכינו לראות טקס זה שנערך במקדש המרכזי. בתקופת האביב ידועה העיירה כאחד מהמוקדים היפים של פריחת הדובדבן ושל עצים נשירים נוספים, בעיקר אלפי עצי שזיף שגדלים ברחבי העיירה. אנחנו הסתפקנו לפי שעה בציורי הפריחה על הרכבת המקומית שהובילה אל העיירה ויכולנו רק לדמיין את העיירה טובלת בתוך הפריחה הלבנה.

העיר פוקואוקה היתה עבורנו הפתעה, כנקודת הפתיחה של הטיול, כעיר נעימה ומעניינת וכדברי הפרופסור האוסטרלי שמעין ורועי פגשו באונסן, זו אחת הערים הכי מעניינות ביפן, למרות שלא שמענו על קיומה עד לטיול.

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.