לאחר טיסה של כשעה וחצי מבנגקוק, נחתנו בשדה התעופה הקטן של צ'אנג ראי והתקבלנו במטחים אדירים של גשמי המונסון המאפיינים את תאילנד בעונה זו. נהג המונית בשם מר מאו אתו נסענו מרחק של רבע שעה למרכז העיר הציע לנו את שירותיו לסיורים בעיר ובסביבותיה, עיסוק מרבית נהגי המוניות ברחבי תאילנד.
הגענו למלון מקסים בשם נק נקרה שפירושו שני ראשי הנחש ומיד התרשמנו מבריכת השחיה המפנקת שתשמש אותנו בימים הקרובים, הגינון המקסים, החדר הנקי והמרווח והצוות סבר הפנים.
הגשם המשיך לרדת ועם מטריות גדולות שקיבלנו במלון יצאנו לחפש מסעדה. הרושם הראשוני שקיבלנו משיטוט במרכז העיר הוא של מקום מאד מנומנם, חסר חן שמזכיר במידה רבה את אזור שוק לווינסקי בדרום תל אביב אך עם זאת מאד נקי. בהמשך יסתבר כי התרשמות זו היתה תקפה למרבית הערים בתאילנד, הנוף מקסים אך הערים עצמן חסרות חן שבתוכן משובצות פינות חן. המסעדה אליה הגענו היתה מסעדה מקומית שישבו בה רק תאילנדים ובה אוכל אופייני לתאילנד: אטריות, אורז, ירקות מוקפצים ונתחי בשר. על ירקות טריים בחרנו עם כל הקושי לוותר לאורך כל הטיול מחשש שנשטפו במים מזוהמים שמאפיינים את המדינה.
ביומיים הבאים בהם בילינו בצ'אנג ראי, יצאנו בכל יום לטיול למספר אתרים עם נהגי מוניות שהמלון עובד אתם. אמנם העיר עצמה, כפי שכבר ציינו אינה אטרקטיבית במיוחד אך סביבתה מרתקת. כחצי שעת נסיעה מדרום לעיר, בין שדות אורז מוצפים במי המונסון ביקרנו במקדש הלבן. המקדש הלבן נבנה על ידי האמן התאילנדי צ'אלרמצ'י קוסיפיפיפאט הוא מבנה חדש יחסית שבנייתו החלה בשנת 1996 והוא עתיד להסתיים רק בשנת 2070. בעת הביקור שלנו במקדש הוא היה סגור בשל המשך הבנייה וניתן היה לבקר רק באזור שמסביבו. הדבר הבולט במקדש הלבן הוא שבניגוד למקדשים האחרים בתאילנד הוא נבנה בצבע לבן בוהק שמסמל את הטוהר של בודהה בעוד שהמקדשים האופייניים לתאילנד צבועים לרוב בצבע זהב. בשלב זה של תחילת הטיול הילדים היו סבלניים לביקור במקדש, דבר שהלך והצטמצם ככל שהקדמנו בטיול וביקרנו במקדשים נוספים. אחד הדברים המעניינים שראינו במקדש הוא התכנסות של נזירים רבים במקדש אשר בלטו עם הגלימות הכתומות על רקע הלבן הבוהק.
מכאן המשכנו למבנה מרשים אחר, הפעם היה זה הבית השחור. מבנה זה הוא למעשה מתחם הכולל מספר מבנים תאילנדים מסורתיים שבהם אוסף אמנות של האמן התאילנדי טאוואן דוצ'אני. המאפיין הבולט והייחודי של האוסף הוא השימוש בעצמות ובאינספור קרניים של פרות במגוון נרחב של יצירות. עניין זה דחה במידה רבה את נעה שביקשה לקצר את הביקור במקום.
סיימנו את הביקור בטעם טוב בבית הקפה שצמוד לאתר. לאורך כל הטיול ביקרנו בלא מעט בתי קפה שמגישים קפה משובח ועוגות טובות, בעיקר עוגות הגבינה היו מוצלחות במיוחד.
מהבית השחור נסענו צפונה לעבר משולש הזהב. הנסיעה בת כשעה וחצי עברה בנוף הררי מרהיב של יערות טרופים, מטעי תה ואננס והרבה בננות הצומחות בר בצדי הדרך המפותלת. עצרנו להפסקת צהריים בכפר מה סה לונג או סנקטירי בפי בני המיעוט הסיני המאכלסים את הכפר. כמה מנשות הכפר לבושות בתלבושת מסורתית צבעונית עטה עלינו עם מחרוזות צבעוניות אותן רכשנו מהן.
אכלנו במסעדה סינית מקומית ולאחר מכן המשכנו מרחק קצר למטעי התה. אזור זה עתיר גשמים וחם לאורך כל השנה ועל כן הוא אידיאלי לגידולי התה שגדלים בטראסות מרהיבות בכל האזור. עוד ראינו בדרך לא מעט שדות אורז ולצדם מבני עץ קטנים עומדים על עמודים שנועדו לאכסן באופן זמני את התבואה שנקצרה ולמנוע גישה ממכרסמים.
את ביקורנו ביום זה חתמנו בנסיעה למפגש שלושת הגבולות: לאוס, בורמה ותאילנד עליו השקפנו מגבעה שצפתה על המפגש בין נהרות הרואק והמקונג. לאחר מכן ביקרנו בטיילת שעוברת ליד הנהר, שם בולט פסל מוזהב ענק של בודהה בתנוחת הלוטוס. באזור זה היתה נוכחות משטרתית גדולה לאורך הדרכים כיוון שפליטים בורמזים רבים חוצים את הגבול במטרה למצוא פרנסה טובה יותר בתאילנד.
אמנם תאילנדים רבים מהגרים מתאילנד כדי לעבוד במדינות המערב כמו ישראל אבל גם תאילנד היא באופן יחסי לבורמה מדינה עשירה יותר ועם אפשרויות פרנסה רבות יותר. על פי ההערכות כשני מיליון בורמזים עובדים בתאילנד, חלקם עובדים חוקיים וחלקם חצו את הגבול באופן בלתי חוקי בכדי לברוח מהעוני הקיצוני השורר בבורמה. רבים מהמהגרים עובדים בבנייה, רבים מהם מנוצלים ונאלצים לעבוד למעלה מעשר שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.
למחרת חיכה לנו בבוקר נהג מקסים בשם צ'אי שקיבל את פנינו עם אשכול בננות ובקבוק מים לנסיעה. נסענו לדוי (הר בתאית) טונג לוילה המלכותית ולגני המלכה מיי פה לואנג. הנוף, בדרך היה מקסים ועצים טרופיים ליוו אותנו לאורך כל הדרך. באחת מנקודות התצפית בדרך ראינו כיצד גדלים מטעי הקפה מתחת לעצים הטרופיים שכן הם זקוקים למשקעים רבים וגם לצל. הארמון בו ביקרנו שונה מארמונות אירופאיים שאנו מכירים, הוא למעשה וילת עץ מפוארת שמשמשת בעיקר את המלכה לצרכי נופש באזור ההר, בעיקר בעונה החמה.
לצד הוילה שוכנים גני המלכה המרהיבים ביופיים ובעושרם. הגן מציע מגוון נרחב של סוגי פרחים טופים שונים, במרכזו אגם קטן, יער טרופי, חממת סחלבים, גן סלעים וכו' ובתוכו גם בית קפה.
לאחר הביקור המשכנו בנסיעתנו לכיוון מקדש הקופים. המקדש עצמו נמצא במעלה גבעה אליה יש לטפס כמאתיים מדרגות תלולות ומעט חלקות ובכניסה למתחם שוכן אגם שלצדו מתרוצצים קופים רבים שאינם חוששים מקרבת המבקרים ולעיתים אף חושפים את שיניהם, דבר שהצריך אותנו לגלות ערנות. המקדש עצמו מיוחד שכן הוא שוכן בתוך מערה קארסטית פעילה אשר בחלקה העליון חודרות קרני השמש ומאירות את פסלו של בודהה. כמו כן לצד המערה, בסמוך למדרגות ישנה נקודת תצפית מרהיבה על כל האזור וממנה נשקפים שדות אורז וביניהם הרים משוננים.
בשלב זה סיפר לנו צ'אי שליווה אותנו לאורך כל היום כי הוא בעצמו היה נזיר במשך שש שנים היות ומשפחתו היה מאד עניה. הוא סיפר כי הילדים שנשלחים למקדשים זוכים לחינוך דתי וכללי שמכשיר אותם לחיים. כמו כן סיפר כי כל בחור תאילנדי בגיל שמונה עשרה צריך להקדיש שלושה חודשים בחייו לשהות במנזר ולאחר מכן לשירות צבאי של שנתיים וכך גם סיפר לנו לאורך הנסיעה על החיים בתאילנד.
מכאן המשכנו לעבר עיירת הגבול שבין תאילנד לבורמה – מה סאי. עיירה זו משמשת כשוק אחד גדול בו ניתן למצוא מכל וכלל: שפע של מזכרות, בגדים , משחקים ומוצרי אלקטרוניקה של מותגים מזוייפים במחירי מציאה וכן דוכני מזון רבים. בשוק ישנה נוכחות של בורמזים רבים שחוצים באופן יומיומי את הגבול לתאילנד למכור או לרכוש באופן סיטונאי מוצרים שחסרים בבורמה ולסחור בהם. הביקור בשוק לווה בחלקו תחת מטח גשם כבד שאופייני לעונת המונסון בה ביקרנו, בעיקר בשעות אחר הצהריים והערב אך חלק גדול מהשוק מקורה.
בשעות הערב הלכנו לשוק הלילה שמתקיים מדי יום שבת בשעות הערב לאורך תאנון (תאנון=רחוב בתאילנדית) תנלאי. בשוק זה המזכיר במידה רבה את המדרחוב בנחת בנימין הילדים נהנו מאד. בשוק זה היו דוכנים של אמנים מקומיים וגם מרבית המבקרים היו מקומיים ולצדם גם מעט תיירים. לצערנו הגשם הכבד שירד לפתע איפשר לנו לשהות זמן קצר בשוק שרובו נסגר בעקבות הגשם.
אתר נוסף שנמצא בקרבת העיר ופופולרי מאד בקרב התיירים הוא הכפר של בנות הקארן ארוכות הצוואר אך מראש החלטנו להימנע מביקור בכפר התיירותי שנועד למשוך תיירים שבאים לצפות בנשות השבט שמתחילות לענוד חישוקי צוואר לעתים אפילו בגיל חמש, אז הן עונדות עד עשר טבעות. הבנות ממשיכות להוסיף חישוק מדי שנה פחות או יותר עד שהן הופכות לבוגרות. בפועל הטבעות מפעילות לחץ, לעתים גם כואב, על כתפיהן ועל עצם הבריח שלהן ודוחסות אותן. אישה בוגרת יכולה לענוד עד 25 טבעות צוואר, שמשקלן מגיע לחמישה קילוגרמים. לפי האגדה, הנשים החלו לענוד את הטבעות כדי להגן על עצמן מפני התקפות של נמרים שחיו פעם בהמוניהם באזור, אולם עם השנים רוב הנשים החלו להימנע מטבעות וגם הגברים חדלו מלהשתמש במסכות הגנה שאפיינו אותם, מה שמעיד על כך שכעת מדובר בניצול של ממש שגורם בסופו של דבר נגרם לנשים אלה עיוות בלתי הפיך בצווארן והכל בכדי למשוך תיירים.
למחרת נסענו באוטובוס מקומי מרחק של כשלוש שעות נסיעה לצ'יאנג מאי. האוטובוס היה מעט מיושן אך סך הכל היה מרווח וממוזג ונסיעה עברה היטב כשבדרך עברנו בעיקר באזורים כפריים ובין יערות טרופיים.
קראו פוסטים נוספים שכתבנו בעקבות הביקור שלנו בתאילנד: