מסלול טיול בוייטנאם – ממלחמה לשלום

Leave a comment Standard
ברחובות סייגון - הו צ'י מין סיטי

וייטנאם הייתה עבורנו תחנה משמעותית במסע ארוך במזרח אסיה, מתאילנד ועד לדרום קוריאה. הגענו לויאטנאם דרך מעבר הגבול היבשתי עם קמבודיה, לאחר ביקור מרתק במדינה זו. לאחר המתנה של שעתיים מיוזעות בקיץ החם והמהביל של מדינה טרופית זו מול הצריף של משרד ההגירה הויאטנמי קיבלנו את אשרת הכניסה המיוחלת והתחלנו בטיול בן חודש בויאטנאם, מהדרום ועד לצפון, מרחק של למעלה מאלף וחמש מאות קילומטרים.

המלונות הכי טובים בוייטנאם

סייגון

לאחר כשעתיים נסיעה ממעבר הגבול הגענו לסייגון, העיר השניה בגודלה בויאטנאם. המראה שבלט עם הגיענו אל פאתי העיר בשעות אחר הצהריים היה הצפיפות הרבה של העיר המונה חמישה מליון בני אדם הנוסעים על שלושה מליון קטנועים לצד אופניים וריקשות. בשל זיהום האוויר הכבד בעיר עטו על פניהם הנוסעים בכבישים מסיכות בד לבנות, אופנה המקובלת בכל רחבי וייטנאם, בעיקר ברחובות הערים הסואנות והמזוהמות.

לאחר שהתמקמנו באחד מבתי המלון הקטנים במרכז העיר, ברובע התיירותי, רובע מספר 1  מתוך 12 הרבעים בעיר, יכולנו להתרשם מהתשתית התיירותית שהתפתחה באזור זה: מסעדות עם מיטב האוכל הוייטנאמי לצד מסעדות הודיות ואיטלקיות, חנויות מזכרות, חנויות בגדים וחנויות לממכר מיטב הדיסקים הצרובים בדולר אחד. בעת שישבנו באחת המסעדות העממיות ברחוב הראשי ואכלנו את המרק הויאטנאמי המשובח הפו המורכב מאטריות ומצמחי תבלין ריחניים ניגשו אלינו ללא הרף רוכלים שהלכו עם מגדלים של ספרים משוכפלים בעלי עניין לתיירים, בעיקר על מלחמת וייטנאם או מגוון מדריכי לונלי פלנט מצולמים והכול תמורת 2 -3 דולר.

מרק פו

מרק פו

מעין בסייגון נילי בסייגון

למחרת ביקרנו ברובע הצרפתי של העיר, אחד השרידים מעידן הקולוניאליזם הצרפתי בוייטנאם. במחצית המאה התשע עשרה פלשו הצרפתים פלשו לוייטנאם והפכו אותה למושבה צרפתית שכללה את האזור הנרחב של ויאטנם, לאוס וקמבודיה, אזור שכונה "הודו – סין".

שוטטנו ברובע הצרפתי בשדרות רחבות אשר בהן שוכנים כיום מלונות וחנויות יוקרה ומבנים מודרניים לצד מבנים קולוניאליים מרשימים ופארקים ירוקים. מבין המבנים ברובע הצרפתי בולטת כנסיית הנוטר דאם האדמדמה. כנסייה מרשימה זו נבנתה בין השנים 1877 ל 1833 מאבנים שהובאו במיוחד מצרפת ושני צריחיה הגבוהים בגובה של 40 מטר מהווים אחד מסימני ההיכר של העיר.

ברובע הצרפתי ישבנו באחד מבתי הקפה, שם שתינו קפה ויאטנאמי, כוס קפה חזק שבתחתיתו תרכיז חלב מתוק ולצדו תמיד מוגשת כוס מים. בבתי המאפה אכלנו בגטים, וממש כמו בפריס ראינו את יושבי בתי הקפה, רובם ככולם גברים, יושבים על כיסאות הפונים אל הרחוב. על רקע החום הכבד והלחות הגבוהה ששררה בעיר הרווינו מדי פעם את צמאוננו במי קוקוס שנמכר בחוצות העיר בדוכנים מאולתרים או על ידי מוכרים צעירים שנשאו קוקוסים באמצעות אסל ושני סלים שנשאו על כתפיהם, מראה אופייני ברחבי ויאטנאם.

אחד האתרים המרכזיים ברובע הצרפתי והמודרני הוא ארמון "האיחוד מחדש" מקום משכנה של ממשלת דרום ויאטנאם. הצרפתים שלטו בויאטנאם עד לשנת 1954 אולם במהלך שנה זו, בקרב שנערך בדיין ביין פו שבצפון ויטנאם הובסו הצרפתים על ידי כוחות הוייטקונג הקומוניסטים בהנהגתו של הו צ'י מין. בעקבות תבוסתה של צרפת התכנסה בג'נבה שבשוויץ ועידה שהביאה לחלוקתה הזמנית לפחות של וייטנאם לשתי מדינות: הצפון הקומוניסטי בהנהגתו של הו צ'י מין ודרום וייטנאם המלוכנית בחסות האמריקאים. הוועידה קבעה כי כשנתיים אחר כך, ב-1956, לאחר שיערכו בחירות דמוקרטיות, יאוחדו שני חלקי וייטנאם. בירת צפון וייטנאם הייתה הנוי ובירת דרום וייטנאם הייתה סייגון.

סייגון הייתה בשנות השישים והשבעים לעיר בירה תוססת, חיי תרבות, מסחר ועסקים פורחים שהפכו אותה בעיני רבים ל"פנינת המזרח". סופה של תקופת הזוהר של העיר החל כאשר מנהיג דרום וייטנאם משנת 1955, נו דין דיים, סרב לערוך את הבחירות הדמוקרטיות בדרום וייטנאם כמתחייב בהסכם ג'נבה. על רקע זה ובשל אכזריותו הרבה ושלטונו המושחת קמה בשנת 1960 תנועת התנגדות עממית – "וייט קונג" או בשמה הרשמי, "החזית לשחרור לאומי", אשר הסתייעה בצפון וייטנאם הקומוניסטית.

ממשלת דרום וייטנאם פעלה ביד קשה נגד הווייט קונג, אך לא הצליחה לדכאו ונזקקה לסיוע אמריקני הולך וגדל. בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, בימי הנשיאים דווייט אייזנהאואר  וג'ון קנדי נשלחו לדרום וייטנאם יועצים צבאיים אמריקאים. בינואר 1961 עמד מספרם על 800 ולקראת סוף 1963 הם כבר מנו 16,700. בכדי להגן על "היועצים הצבאיים" הובאו לוייטנאם כוחות צבא נוספים שעד מהרה החלו ללחום בווייט קונג בעצמם. מדיניות החוץ של ארה"ב בשנות ה-50 וה-60 התבססה על "תיאוריית הדומינו", שלפיה נפילה של מדינה אחת לידי הקומוניסטים תצית שרשרת של מהפכות במדינות שכנות. על כן, קבע הממשל האמריקני כי יש לסכל בתקיפות את נפילתה של וייטנאם הדרומית לידי הצפון הקומוניסטי.

המקום אשר ממנו ניהלה דרום וייטנאם את מלחמתה בצפון וייטנאם היה ארמון גדול שנמצא בקצה שדרה רחבה בשולי הרובע הצרפתי. כיבוש הארמון על ידי כוחות צפון ויאטנם ב –  30 באפריל 1975 סימל את נפילתה של העיר סייגון ואת כניעתה של דרום וייטנאם ומאז נקרא שמו של הארמון "ארמון האיחוד מחדש".

בארמון האיחוד מחדש בהו' צ'י מין סיטי

בארמון האיחוד מחדש בהו' צ'י מין סיטי

נכנסנו לארמון, מבנה גדול ומודרני שנבנה בשנת 1962 במקומו של ארמון שנבנה באותו אתר בשנת 1868 עבור מושל הודו סין. מבנה זה משמש כיום כאתר הנצחה לאיחודה של וייטנאם תחת השלטון הקומוניסטי. אנו סיירנו בארמון במסגרת סיור מודרך המציג את ההיסטוריה של המקום מנקודת המבט הרשמית של וייטנאם הקומוניסטית. סיירנו בתוך הארמון הכולל שלוש קומות הכוללים חדרי אירועים, חדרי ישיבות , חדרי לימוד וספרייה, אזורי המגורים שלתוכם צלל במהלך המלחמה טייס מתאבד עם מטוסו וכן הגענו למקלט דרך רשת של תעלות מסתור שהובילו לחדר הפיקוד במהלך המלחמה ולמרכז התקשורת. ממרפסת שבסמוך למנחת המסוקים שעל הגג צפינו על מספר טנקים של כוחות הצפון שנותרו ליד שערי הברזל של הארמון עד היום.

לאחר כיבוש העיר שינו הקומוניסטים את שם העיר להו צ'י מין סיטי על שמו של מנהיג צפון וייטנאם והארמון שהפך למוזיאון הנצחה לאיחודה מחדש של וייטנאם מכונה מאז "ארמון האיחוד מחדש".

למרות שמה הרשמי רבים עדיין קוראים לעיר סייגון שמאז נפילתה לידי הקומוניסטים הלכה  ודעכה, והועם זוהרה. רבים מנהגי הריקשה המציעים כיום את שירותיהם בעיקר לתיירים  במרכז העיר היו בעלי מעמד ותפקיד בתקופת השלטון האמריקאי ולאחר כיבוש העיר, נחשבו למשתפי פעולה, נושלו מכל נכסיהם וכל שנותר להם כיום הוא לדווש ברחבי העיר משך שעות ארוכות ולהסיע תושבים מקומיים ולהציע סיורים ברחבי העיר לתיירים הזרים.

נהג ריקשה בהו צ'י מין

נהג ריקשה בהו צ'י מין

המפנה בתולדות העיר החל בסוף שנות השמונים כאשר במסגרת רפורמות כלכליות – פוליטיות שנועדו לשקם את המדינה לאחר שנות המלחמה הארוכות נפתחה וייטנאם בפני התיירות המערבית וגל של השקעות זרות החל לזרום אל המדינה ואל העיר שזכתה לפיתוח תעשייתי ותיירותי מואץ.

אחד האתרים ההומים בעיר בו ביקרנו הוא שוק בן תאן, מהשווקים המרכזיים של העיר. שוק מקורה זה נמצא במבנה משנת 1899 וכולל בתוכו מבוך של דוכני בגדים, מיטב זיופי האלקטרוניקה, ספרים משוכפלים, ציורים ויטנאמים עדינים המשקפים את אורח החיים המסורתי ואת מראות הנוף במדינה, ירקות ופירות טרופים שונים וביניהם לצד פירות מוכרים כמו אננס, ליצ'י ובננות ישנם פירות כמו הדרגון פרויט המתוק בצבע ורוד, הג'ק פרויט הצהבהב עם הטעם המתוק בניגוד לדוריאן  –  הפרי הצהוב הגדול שנחשב כמעדן האלים עבור הויטנאמים ועמי המזרח האחרים אך ריחו החריף וטעמו החזק עשוי להרתיע את החייך המערבית. בדוכני המשקאות לצד שיקים צוננים של פירות טרופים, טעמנו גם שיק אבוקדו ותה ארטישוק ומצאנו גם דוכנים עם משקה נחשים ועקרבים שנחשב כמחזק את כוח הגברא ומרפא למחלות שונות בעיני הרפואה המסורתית המקומית.

לאחר מספר ימים בהם שהינו בעיר, נכנסנו לאחת מסוכנויות הטיולים הרבות שהתפתחו בשנים האחרונות ברובע התיירים. הסוכנות בשם דלתא הוקמה על ידי שני אחים ויטנאמים ששיתפו פעולה עם האמריקאים במהלך המלחמה וכמו ויטנאמים רבים מצאו מקלט בארה"ב. בשנים האחרונות חזרו לוייטנאם ופתחו סוכנות טיולים. המחיר הנמוך של הסיור, כ 5 דולרים לאדם ליום שלם! כלל סיור למקדשי קאו דאי ולמחילות קו צ'י.

מקדש הקאו דאי

מקדש הקאו דאי נמצא בעיירה טאי נין, אליה הגענו מסייגון לאחר כשלוש שעות נסיעה. דת הקאו דאי נוסדה בשנת 1926 על-ידי אדם בשם נו ואן צ'יו (Ngo Van Chieu), שהיה פקיד במשטר הקולוניאלי הצרפתי. בעקבות טקס סיאנס שערך טען כי קיבל מסר ישיר מאלוהים ולפיו עליו לחבר דתות שונות מן המזרח ומן המערב לדת אחת: נצרות, אסלאם, הינדואיזם, בודהיזם, טאואיזם, דת קונפוציוס, וספיריטואליזם. כמו כן הדת מאמינה בגלגול נשמות, והמאמינים שואפים לצאת ממעגל זה, ולהגיע לגן עדן.

שוטטנו ברחבי המקדש המרשים המעוטר בדרקונים ירוקים המתפתלים על עמודים בגווני ורוד כשבפינות המקדש ציורים גדולים של עין המסמלת את עינו הרואה כל של אלוהים ואחת הנזירות הקשישות לבושה בלבן השיבה לשאלותינו באנגלית טובה למדי.

לקראת תחילתה של התפילה, בשעה 12 בצהריים עלינו לקומה השנייה של המקדש המרשים וממנו צפינו כיצד אט אט מתקבצים המתפללים לבושים בגלימות לבנות ומיעוטם, אנשי הכמורה, התהלכו בגלימות בצבעים שונים בהתאם להיררכיה שלהם. כל אלה התיישבו על פי סדר קבוע כשברקע מנגינת תופים, גונג וכלי פריטה.

מנהרות קו צ'י

לאחר הביקור במקדש הקאו דאי המשכנו בנסיעה של כשעה עד למנהרות קו צ'י. אזור קו-צ'י היה אחד מאזורי הקרבות המפורסמים של מלחמות וייטנאם. באזור קיימת מערכת מנהרות עצומה בהן השתמשו לוחמי הוייטקונג במלחמתם בצרפתים ואחר-כך בדרום וייטנאם ובארצות הברית.

אזור קו-צ'י נמצא כ-40 ק"מ מהעיר סייגון ולכן היווה אזור התארגנות חשוב ביותר ללוחמי הגרילה בעת יציאתם למתקפות על סייגון והבסיסים האמריקאים שבסביבתה בעיקר לאחר ההסלמה במלחמה כנגד ממשלת דרום וייטנאם וצבא ארה"ב שחלה משנת 1964.

לאחר רצח קנדי החליט יורשו בתפקיד לינדון ג'ונסון להגביר את מעורבות ארצו במלחמת ויאטנם ובתוך חצי שנה עמד מספר אנשי הצבא האמריקאים בויאטנם על 27,000. ג'ונסון ראה את בעייתה העיקרית של דרום וייטנאם במעורבות הצבאית של צפון וייטנאם, בתמיכת הגוש הקומוניסטי כולו והוא ביקש דרכים לפגוע בצפון וייטנאם כדי לשים קץ למעורבותה זו. בעקבות תקרית טונקין, ב-2.8.64, שבמהלכה חדרה המשחתת האמריקנית מדוקס למים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם, ונפתחה עליה אש, קיבל הקונגרס האמריקאי ב –  7.8.64, לבקשת ג'ונסון, החלטה שהסמיכה אותו "לנקוט כל אמצעי שיידרש לסיכול תוקפנות נוספת" ומכאן החלה באופן רשמי פעילותה הצבאית של ארה"ב בוייטנאם כנגד הוייטקונג וצפון וייטנאם. לשם כך  החליטה ארה"ב  לראשונה, לשגר יחידות סדירות שלמות לפעולה בווייטנאם, להבדיל מקבוצות היועצים ומהיחידות הקטנות של כוחות מיוחדים שפעלו שם עד אז.

החודשים פברואר-מרס 1965 ציינו את ראשית הסלמתה של מלחמת וייטנאם ועד יוני 1965 כבר עמד מספר החיילים האמריקאים בדרום וייטנאם על 74,000.

במשך שנות הלחימה בנה לעצמו כל כפר באזור קוצ'י רשת פנימית של מנהרות קשר ועם השנים חוברו ביניהן המנהרות ובוצרו. עד לשנת 1965 היו במקום למעלה מ-200 ק"מ של מנהרות מחוברות במספר מפלסים שהפכו לעיר תת-קרקעית של ממש. חלק מהמנהרות הגיחו אל מתחת לבסיסי הצבא האמריקאי, שלא הצליח לפענח כיצד מצליחים הלוחמים לחדור לבסיסיו. האמריקאים מצידם ניסו לבצע מספר מבצעי חיפוש אחר המנהרות, אך ללא הצלחה. גם אם התגלתה מנהרה, החיילים האמריקאים התקשו להיכנס אליה כיוון שהייתה צרה לגודלו של החייל האמריקאי הממוצע על ציודו. מי שהצליח להידחק למנהרות נתקל במלכודות אכזריות מסוגים שונים ובהם שיפודים חדים מעץ במבוק. על רקע זה הופצץ אזור זה ללא הרף  על ידי מטוסי הצבא האמריקאי ועד היום נותרו בשטח מכתשים גדולים. עם זאת מרבית המנהרות החזיקו מעמד שכן היו בעומק של 3 – 4 מטר מתחת לפני האדמה.  בשל ההפצצות נותרו עד היום בשטח חלקות קרקע נרחבות שלא ניתן לגדל עליהם דבר בשל כמויות הנפל"מ והזרחן שנפוצו בשטח.

ברשת המנהרות היו אזורי לינה, מפקדות וחדרי התכנסות ובתי חולים שדה אך עם זאת התנאים במנהרות קשים מאד. המנהרות הצרות היו מלאות ביתושים, נמלים, עכבישים ונדלים ארסיים, האוויר היה מעופש, והמזון והמים היו קצובים. אנו זחלנו בתוך המחילות שחלקן הורחבו במקצת כדי שהתייר המערבי יוכל להתרשם מהן, הרגשנו היטב את הלחות הרבה והמחנק ששרר בתוך המחילות המסועפות. בתוך אחד מהחדרים התת קרקעיים ששימשו בתקופת המלחמה כמפקדה,  טעמנו את שורשי הקסווה ששימשו כמזון עבור הלוחמים. כשאנו מזיעים, מכוסים בבוץ ומצפים לנשום אוויר נקי במהלך הזחילה בתוך המנהרות, הבנו טוב יותר את עוצמת ההתנגדות ויכולת העמידה של העם הוייטנאמי מול האמריקאים ונזכרנו במידה רבה גם במלחמת המנהרות המתחוללת בעזה.

דלתת המקונג

למחרת יצאנו לשלושה ימי סיור בדלתת המקונג שמדרום לסייגון. באזור זה הופך נהר המקונג  שאורכו 4200 ק"מ את מסלולו הארוך שמתחיל בטיבט ועובר דרך בורמה, לאוס, תאילנד קמבודיה עד אשר הוא מגיע לוייטנאם. בוייטנאם, מתפצל המקונג לתשע זרועות הנשפכות אל ים סין הדרומי ומהוות את דלתת המקונג הגדלה כתוצאה מהסחף הרב שנערם בתוך הים בקצב של 80 מטר בשנה.

את הטיול באזור התחלנו ליד העיר מיטו שבצפון הדלתא, שממנה הפלגנו על פני נהר המקונג הרחב וממנו בתעלות צרות בתוך סבך של צמחיה טרופית בנופים המוכרים מהסרטים על מלחמת וייטנאם הגענו אל מספר איים שבהם עסקו בגידולים טרופיים שונים. לצד הבננות, האננס, הקוקוס והליצ'י המוכרים לנו, מגדלים באזור זה פירות אקזוטיים נוספים המוכרים לנו פחות כמו: הדוריאן, הפרי הצהוב הגדול עם הריח והטעם החזק שנחשב למעדן מקומי, הרמבוטן, מעין ליצ'י שעיר והג'קפרויט עם פלחיו המתוקים.

DSCN6618

בדלתת המקונג

בדלתת המקונג

דלתת המקונג העשירה במים ובאדמת סחף מהווה כיום את אסם התבואה של וייטנאם ובשל פוריותו הרבה מצליחים כיום להגיע לגדל בשנה אחת בו ארבעה מחזורים של אורז. כן משמשת הדלתא כמרכז לגידול פירות וירקות טרופים שונים ולתעשייה החקלאית המבוססת עליהם וכן לגידול תנינים שעורם נשלח לייצוא.

באחד האיים ביקרנו בבית מלאכה קטן לייצור סוכריות קוקוס שם עבדו מספר נשים בחיתוך גלילי הקוקוס לפיסות קטנות שנעטפו במהירות בנייר וכל זאת תמורת שכר של  דולר אחד ליום, בדומה לשכר הזעום שאותו מרוויחים מרבית הויאטנמים, כמה עשרות דולרים לחודש.

בדלתת המקונג

בדלתת המקונג

אזור זה סבל רבות בתקופת מלחמת ויאטנאם כאשר הכוחות האמריקאים שפעלו בעיקר כנגד הכפריים ששיתפו פעולה עם הוייטקונג הגלו רבים לעיר בכדי לבודד את לוחמי הוייטקונג ותומכיהם ונקטו בשיטה של "חפש והשמד" – חיפוש לוחמי הוייטקונג והשמדת הכפרים. כיום ניתן עדיין  להתרשם מהעוני הרב השורר ברבים מהכפרים. עם זאת  תנופת הפיתוח חלה גם באזור זה, בעיקר על רקע העניין הרב שמהווה האזור לתיירים.

בדלתת המקונג

בדלתת המקונג

DSCN6620

בדלתת המקונג

בדלתת המקונג

למחרת, ליד קנטו ביקרנו בשוק הצף הצבעוני הגדול פון הייפ (Phung Hiep) השוקק בעיקר בשעות הבוקר. שטנו בסירה קטנה בין הסירות הגדולות והקטנות ששטו באחת התעלות הרחבות שמרשתות את הדלתא וצפינו בסוחרים שהעבירו מיד ליד שקי אורז, ירקות, פירות וחזירים. שוק זה משמש מעין שוק סיטונאי שממנו משווקים את הפירות והירקות הדלתה לשאר חלקי וייטנאם, בעיקר לסייגון.  בכדי להציג את מרכולתם, מניפים הסוחרים על גבי התרנים מוצרים מייצגי של מרכולתם: בננות, ליצ'י, תפוחי אדמה וכד'.

השוק הצף ליד קנטו, בדלתת המקונג

השוק הצף ליד קנטו, בדלתת המקונג

השוק הצף ליד קנטו, בדלתת המקונג

השוק הצף ליד קנטו, בדלתת המקונג

באחד ממעגני הסירות אשר בהם עצרנו ביקרנו בבית מלאכה שבו נארז האורז לצורך שיווק וחלקו מעובד למקלוני האורז המשמשים מרכיב מרכזי בבישול הוייטנאמי. גרגיגי האורז מבושלים בקדירה גדולה, נטחנים והופכים לעיסה אחידה. את העיסה בוזקים על גבי טאבון  ותוך זמן קצר מתקבלת יריעה דקיקה של אורז. לאחר ייבושן של יריעות האורז הן נחתכות באופן ידני לאטריות אורז ארוכות.

ייצור אטריות אורז בדלתת המקונג

ייצור אטריות אורז בדלתת המקונג

ייצור אטריות אורז בדלתת המקונג

ייצור אטריות אורז בדלתת המקונג

ייצור אטריות אורז בדלתת המקונג

ייצור אטריות אורז בדלתת המקונג

למחרת, ליד העיירה צ'או דוק הסמוכה לגבול עם קמבודיה, טיפסנו על הר צ'אם, ומאחד המקדשים הבודהיסטים המרשימים שעל ההר, בדרך לפסגה, צפינו על שדות האורז הירוקים המקיפים את האזור ומגיעים עד לגבול עם קמבודיה, מרחק 2 ק"מ מההר. עד לאמצע שנות התשעים שררה מתיחות באזור זה בין וייטנאם לבין קמבודיה. וייטנאם פלשה לקמבודיה בשנת 1979 ושמה קץ לשלטון האימה של החמר רוג' ששאף לספח לקמבודיה שטחים מדרום וייטנאם בהם שלטה בעבר ממלכת החמר. על רקע זה שררו משך שנים, עד לראשית שנות התשעים יחסים מתוחים בינה לבין קמבודיה השכנה. כיום האזור שקט ומתנהל מעבר חופשי בין שתי המדינות ותיירים רבים מגיעים לקמבודיה באמצעות שיט על המקונג מקמבודיה ועד למעבר הגבול שנמצא בסמוך לצ'או דוק.

תצפית מהר צ'אם בצ'או דוק, דלתת המקונג

תצפית מהר צ'אם בצ'או דוק, דלתת המקונג

לאחר הירידה מההר נסענו למעגן הסירות של העיירה על גבי עגלה הרתומה לאופנוע, אחד האילתורים המקומיים שנועדו לחסוך בהוצאות היקרות יחסית של רכב. כל דולר הוא בעל ערך רב בויאטנאם הענייה.

תחבורה מקומית בצ'או דוק, דלתת המקונג

תחבורה מקומית בצ'או דוק, דלתת המקונג

ממעגן הסירות יצאנו לשיט בין בתי כפר שצף על האגם. שטנו בסירה קטנה, יחד עם אשה צעירה שחתרה במשוטים ולצדה בתה הקטנה. בתי הכפר בנויים מלוחות עץ ומתכת הצפים על פני חביות ומקובעים בעזרת כלונסאות ומתחת לרבים מהם רשתות דגים הנמכרים בשווקים ולצדם חלקות  צמחי מים שונים.

בסיום השיט עגנו בסמוך לכפר של בני הצ'אם השוכן על גדות הנהר. בני הצ'אם הם מיעוט מוסלמי, אחד מבין  54 מיעוטים המתגוררים בוייטנאם מצאצאי בני ממלכת הצ'מפה ששלטו במאות ה –  7 – 12  על פני שטחים נרחבים בוייטנאם . בשנת 1471 פלשו לאזוריה הצפוניים של מלכת הצ'מפה הכוחות הויאטנמיים משושלת לי שדחקו את בני הצא'ם לאזור מצומצם סביב העיר נטרנג ובהמשך, בשנת 1720, בהתקפה נוספת של הויטנאמים הובסו בני הצ'אם סופית ונדחקו דרום מערבה לאזור דלתת המקונג וסביב אגם טונלה שבקמבודיה.

הסתובבנו בכפר שתושביו מתגוררים בעיקר בבתי עץ צנועים מאד ולצד דיג וחקלאות מנסים להתפרנס מממכר מזכרות, דברי מאכל לתיירים הרבים המבקרים כיום באזור.

פרנסה נוספת של בני הכפר היא הכנת מקלות קטורת צבעוניים המשמשים מרכיב מרכזי בטקסי התפילה במקדשים הבודהיסטים ברחבי המדינה.

ייצור מקלות קטורת בכפר של בני הצ'אם

ייצור מקלות קטורת בכפר של בני הצ'אם

ייצור מקלות קטורת בכפר של בני הצ'אם

ייצור מקלות קטורת בכפר של בני הצ'אם

לאחר הביקור באזור  חזרנו לקנטו בשיט ממושך לאורך המקונג כאשר בחלק מהדרך, בעיקר משעות הצהריים ירד במשך שעות גשם זלעפות הנפוץ בקיץ בדרום ויאטנאם המאופיין באקלים טרופי. אקלים זה מאופיין ב"גשמי עלייה" – במשך שעות היום מתחמם האוויר הרווי בלחות ולכן הוא עולה כלפי מעלה. עם עלייתו מתקרר גוש האוויר, מתעבה ומוריד כמויות אדירות של משקעים, בדרך כלל משעות הצהריים ולעיתים הוא נמשך גם לאורך כל הלילה.

לאורך גדות המקונג כפרים רבים שתושביהם מתבססים על מי המקונג לצורך: שתיה, רחצה, כביסה, השקית השדות, דיג, ורחיצת הג'מוסים המשמשים כבהמת העבודה המרכזית בשדות או להובלת עגלות עץ עמוסות בתבואה. בשעות אחר הצהריים רבים כיבסו והתרחצו במי הנהר החומים מהסחף הנהרי. ניכר היה כי אזור זה מאוכלס בצפיפות רבה  למרות גודלה הרב של וייטנאם  –  329 אלף קמ"ר שעליהם מתגוררים למעלה מ 85 מליון תושבים המרוכזים בצפיפות רבה, כ –  15 מליון מתוכם מתגוררים באזור הדלתא.

כפר בדלתת המקונג, וייטנאם

כפר בדלתת המקונג, וייטנאם

כפר בדלתת המקונג, וייטנאם

כפר בדלתת המקונג, וייטנאם

כפר בדלתת המקונג, וייטנאם

כפר בדלתת המקונג, וייטנאם

בחזרה לסייגון

כאשר שבנו לסייגון ביקרנו בין היתר ב"מוזיאון המלחמה". בעבר היה שמו "המוזיאון לפשעי המלחמה האמריקאים" אך לנוכח התיירות האמריקאית ההולכת וגוברת בוייטנאם, בעיקר בעקבות חידוש היחסים עם ארה"ב וביקורו ההיסטורי של קלינטון בשנת 2000, הוסב שמו של המוזיאון. כך או אחרת מציג מוזיאון זה את תולדות המלחמה בוייטנאם מנקודת מבטם של הויטנאמים. המוזיאון כולל בתוכו תערוכה המציגה באופן כרונולוגי את התפתחות המלחמה בוייטנאם תוך הצגת תמונות מזוויעות של נפגעי המלחמה מקרב החיילים והאזרחים והצגת כלי נשק ומדים של שני הצדדים. בחצר המוזיאון תערוכה גדולה של כלי נשק, טנקים ומטוסים ששימשו בעיקר את האמריקאים במלחמה. המסר העיקרי של המוזיאון הוא ביקורת חריפה על התוקפנות האמריקאית ומלחמתם האכזרית בעם הוייטנאמי.

מוזיאון המלחמה בהו צ'י מין

מוזיאון המלחמה בהו צ'י מין

מוזיאון המלחמה בהו צ'י מין

מוזיאון המלחמה בהו צ'י מין

לאחר מכן ביקרנו בפגודת הירקן הקרויה גם "פגודת הצב" הנמצאת ברובע השלישי של העיר והיא אחת הפגודות המרשימות ביותר בסייגון. פגודה זו נבנתה בשנת 1909 על ידי בני הקהילה הסינית שחיה בוייטנאם והיא משקפת בתוכה שורה של מנהגים בודהיסטים, טאואיסטיים ומנהגים שבטיים אחרים. הפגודה כוללת פסלי נייר של האלים מהפנתיאון הסיני ממלך הגיהינום ועד לבודהא העתיד ודמויות מיניאטוריות של נשים המייצגות את מגוון סגולותיו של האדם. נכנסנו לפגודה המרשימה כשריח חזק של קטורת בישם את האוויר ונדחקנו בין המוני המתפללים שסגדו לאלים השונים. המתפללים הרבים השתחוו בפניהם, הניחו פירות ובקבוקי משקה כמנחה  והדליקו מקלות קטורת לזכר אבותיהם. ברקע נשמעו צלילי הגונג שעליו הכה אחד הנזירים. באחד מהאגפים תלו המאמינים על הקיר סרטים אדומים עליהם רשמו את שמות קרוביהם שנפטרו. בחצר המקדש ובתוכו היו כלובים קטנים עם ציפורים וחלק מהמתפללים נהגו לפתוח את הכלובים ולשחרר את הציפורים לחופשי כסגולה למזל טוב.

פגודת הירקן בהו צ'י מין סיטי

פגודת הירקן בהו צ'י מין סיטי

פגודת הירקן בהו צ'י מין סיטי

פגודת הירקן בהו צ'י מין סיטי

פגודת הירקן בהו צ'י מין סיטי

פגודת הירקן בהו צ'י מין סיטי

לאחר מכן, רכשנו כרטיס נסיעה באוטובוס לדאלאת שנמצאת באזור ההררי, מספר שעות נסיעה מסייגון. מכיוון שהתחבורה הציבורית מאד צפופה בחרנו לנסוע כמו מרבית התיירים המערביים באוטובוס תיירים. מרבית סוכנויות התיירות במוקדי התיירות ברחבי המדינה מציעות למכירה את הכרטיס הפתוח המאפשר נסיעה חופשית ברחבי המדינה באוטובוסים נוחים יותר (באופן יחסי כמובן) מהתחבורה הציבורית אך החיסרון העיקרי שלהם הוא המגע המצומצם יחסית עם העם הוייטנאמי שבא לידי ביטוי בעיקר במפגש עם אנשי התיירות הממולחים.

דאלאת

למרות העלונים בחברת הנסיעות שהבטיחו אוטובוס חדיש ומרווח, הנסיעה לדאלאת המרוחקת כ –  300 ק"מ מסייגון היתה באוטובוס שהיה חדיש לפני שנים רבות עם מזגן מקרטע שלא הופעל חלק ניכר מדרך למרות החום העז והלחות הרבה. תחילה נסענו באזורי המישור שלאורך החוף ובהמשך בדרך הררית בנופים מרהיבים של יערות, מטעים וכפרים אשר סביבם שדות אורז וחקלאים עם כובעי קונוס מקש הנושאים אסל ושני סלים על גבם וג'מוסים לצדם.

העיירה ממוקמת בגובה 1500 מטר מעל פני הים ברכס הרי לנגביאן ונקראת על שם בני מיעוט הלאט. הפירוש המילולי של דאלאט הוא "הנחל של בני הלאט", אחד משבטי המיעוטים של וייטנאם. העיר נוסדה בשנת 1897 על ידי אנשי ממשל וסוחרים צרפתים שביקשו לנפוש  בהרים ולהימלט מהאקלים הטרופי החם והלח המאפיין את סייגון.

כיום מתגוררים בדאלאת כ – 130 אלף תושבים בעיירה בה נותרו בתים קולוניאליים מרשימים ותחנת רכבת בסגנון צרפתי שכבר אינה נוסעת כיום מעבר ל 8 ק"מ אל מחוץ לעיירה. חלק גדול מהבתים הקולוניאליים שרדו את תקופת מלחמת וייטנאם ונותרו עד היום כשריד לעידן הקולוניאלי של וייטנאם.

אחד המבנים שנותרו כשריד לעידן הקולוניאלי הוא ארמון הקיץ של הקיסר הוייטנאמי האחרון, הבאו דאי. כאשר נכנסנו למקום התרשמנו כי למרות גודלו של המבנה הרי שהמראה בתוכו היה צנוע יחסית למלך: הריהוט, המטבח והכלים היומיומיים ששימשו את הקיסר האחרון לשושלת נגויין עד לגלותו בפריס בשנת 1945. במהלך מלחמת העולם השנייה שיתף הקיסר פעולה עם הצרפתים ועם הכובשים היפנים של וייטנאם. כתוצאה מכך, עם סיום המלחמה לחצו עליו הלאומנים הויטנאמים בהנהגתו של הו צ'י מין להתפטר מתפקידו וגלה לפריס. בשנת 1949 חזר הקיסר לוייטנאם תחת חסות הצרפתים אולם בשנת 1954 בעקבות תבוסת הצרפתים בקרב המכריע בדיין ביין פו התכנסה ועידה בז'נבה שחילקה זמנית את וייטנאם (לאורך קו הרוחב 17º צפון) לשני חלקים, צפוני ודרומי. הוועידה קבעה כי ב-1956, אחרי בחירות דמוקרטיות, יאוחדו שני החלקים. בעקבות הוועידה מינה הקיסר באו דאי את נו דין דיים (Ngo Dinh Diem) כראש הממשלה. בשנת 1955 ערך דיים משאל עם שהביא לסיום המלוכה בוייטנאם, תפס את השלטון ובאו דאי חזר לגלותו בצרפת, שם בילה את שארית חייו ומת בשנת 1997 בגיל 83.

DSCN7055

ארמון הקיץ של הבאו דאי, דאלאת, וייטנאם

לאחר הביקור בארמונו של הבאו דאי חזרנו לדאלאט,  עיירה רגועה ומנומנמת למדי, עם מספר מסעדות, לא מעט בתי קפה ואינטרנט קפה המשמשים את צעירי העיירה ונופשים מקומיים שהגיעו לעיירה לירח דבש. בעיירה עצמה ביקרנו במספר אתרים: אחד המקומות המעניינים היה "הבית המשוגע" או בשמו האמיתי, מלון האנג נגה. הבית הוא עירוב של סגנונות וחומרים, חדרים בצורות שונות ובלתי שגרתיות שהוקם על ידי דנג ויאט נגה, ביתו של נשיא וייטנאם לשעבר, שהקימה את הבית לאחר שסיימה את לימודי הארכיטקטורה שלה במוסקבה.

שוטטנו בין חדרי הבית הבנוי כמבוך סבוך של מסדרונות, מעברים ומדרגות פתלתלות. הסיור בבית חופשי ואף ניתן לשכור בו לחדר ללינת לילה בסכום סביר, מעט מעל התקציב של התרמילאי הממוצע.

בשוק המקומי הגדול (Cho Da Lat) המרכז את התוצרת החקלאית העשירה של כפרי האזור הסתובבנו בין הדוכנים בהם פרחים, ירקות, פירות, ומזכרות של שבטי ההרים, לצד משקאות המכילים נחשים ועקרבים. מחוץ למבנה השוק עמדו  איכרים רבים עם כוכבי קש על ראשם ועם אסל ושני סלים על כתפיהם או על המדרכה והציגו את מרכולתם.

מהשוק המשכנו במונית לגן הבוטני ולעמק האהבה שנמצא כחמישה ק"מ מהעיירה. צעדנו בשביל המקיף את אגם דה טיין יחד עם נופשים מקומיים שהגיעו לאזור בכדי להצטלם בפוזות שונות בין הפרחים, הפסלים, רכובים על סוסים עם כובעי קאובוי על רקע האגם והיערות שמסביב.

חזרנו לעיירה ושטנו בסירת פדלים באגם עד אשר הגשם  שירד באופן קבוע משעות הצהריים התחיל להתחזק.

מחוץ לדאלאת

באמצעות הגסט האוס בו לנו שכרנו תמורת מספר דולרים מדריך מקומי נחמד שדיבר אנגלית בסיסית ויחד אתו יצאנו ליום סיור באזור ההררי של דאלאת ששפע אגמים, מפלים ויערות שביניהם כפרים המוקפים בעיקר בשדות אורז ומטעי קפה.

אחד המפלים המרשימים בסביבת דאלאת הם מפלי פונגור. המפלים נמצאים כ-55 ק"מ מדרום-מערב לדאלאת לאורך כביש מספר 20, ועוד כ-7 ק"מ מהכביש. המים במפל נופלים מגובה כ-25 מטרים לאורך מספר מדרגות, ובתקופת הגשמים הם יוצרים כמעט חצי גורן של מפלים.

המפלים נקראים גם מפלי שבע המדרגות, ובכל שנה בינואר יש במקום פסטיבל בו גברים ונשים מנסים לטפס את שבע המדרגות של המפל אל "גן העדן" בראש המפל.

כמו כן ביקרנו באחד מכפרי המיעוטים המאפיינים את אזוריה ההרריים של וייטנאם. הכפר בו ביקרנו נקרא כפר התרנגולת. כפר זה הוא כפר של בני שבט קוהו  המתפרנסים בעיקר מעבודות יד הנמכרים לתיירים הפוקדים את הכפר המפורסם בשל פסל התרנגולת העצום שבמרכזו.

על פי המסורת המקומית, אישה צעירה בת הכפר רצתה להתחתן עם בן הכפר הסמוך, אך ראש הכפר אסר זאת עליה. לבסוף, נתן הצ'יף את הסכמתו כי תתחתן רק אם תצא ליער הסמוך ותביא תרנגולת. הכלה לא מצאה תרנגולת כזו, ומתה ביער. הסיבה להקמת הפסל לא ברורה: או שמדובר במחווה לאהבת אמת או בהכרה בסמכותו של ראש הכפר.

בנוסף לכך ביקרנו בכפר אשר בו לצד גידולי האורז, תירס ומטעי הקפה עוסקים בגידול פטריות לייצוא. הפטריות גדלות בתוך מבני קש בתוך מצע של סודה לשתייה. לאחר שהן בשלות הן נקטפות ומונחות על רשתות הפזורות בכל רחבי הכפר. בשלב הבא הן נארזות ונמכרות ליפן במחירים גבוהים.

בדאלאת אמנם היה קריר אך מדי יום, משעות הצהריים החל לרדת גשם זלעפות טורדני שנמשך עד ליום שלמחרת ועל כן החלטנו לחזור לאזור החוף ובחרנו לנפוש מספר ימים בעיירת הקיט נאטרנג שעל חוף הים.

עיירת הקיט  נאטרנג

לאחר נסיעה של מספר שעות הגענו אל האזור התיירותי של נטרנג. בקרבת החוף מצאנו מלון מצוין בו קיבלנו חדר עם נוף לים במחיר מצחיק של 16 דולר לזוג בו שהינו בימים הקרובים. העיירה מאד רגועה ושלווה בשעות הצהריים החמות ומתעוררת מעט יותר בשעות הערב כאשר את המתחם הקטן של המלונות והמסעדות גודשים בעיקר התיירים הזרים. ניצלנו את הימים הבאים כדי ליהנות בעיקר מהים החמים שאת חופיו מעטרים דקלים רבים, לחוות ריחוף במצנח ימי שנגרר על ידי ספינת מרוץ  ולאכול טוב במסעדות ובבתי הקפה הממוקמים במתחם המלונות ובטיילת שלאורך הים.

נה טראנג, וייטנאם

נה טראנג, וייטנאם

DSCN7120

הזנת כיתוב

נה טראנג, וייטנאם

באחד הימים, בשעות הצהריים החמות, ביקרנו בשני אתרים הממוקמים בעיר: מקדשי צ'אם פונגר ופגודת לונגסון. מקדשי צ'אם פונגר (Cham Ponagar Temple Complex) הם מכלול מרשים של מקדשים שנשתמרו היטב מהמאות ה – 7 – 12, תקופות השיא של ממלכת צ'מפה כאשר נטרנג הייתה אחת הערים החשובות בממלכה. המקדשים ממוקמים על גבעה הצופה על המפרץ המרשים שבשולי העיר וכוללים שמונה מגדלים שנבנו בסגנונות שונים שארבעה מהם נשתמרו היטב. הגבוה מבין המקדשים מתנשא לגובה של 23 מטרים ונבנה בשנת 817 לספירה לכבוד הנסיך פונגר שהיה אחראי לפיתוחים טכנולוגים שונים בתחום החקלאות. המקדשים האחרים הוקדשו לאלים שונים ועד היום נערכים בתוכם ולפניהם תפילות של מאמינים רבים המגיעים אל המקום ומבעירים מקלות קטורת לכבוד האלים.

מהמקדשים נסענו במונית מקומית לפגודת לונגסון. פגודה מרשימה זו היא חדשה יחסית ונבנתה בשנת 1963 לזכרם של נזירים ונזירות בודהיסטים שהציתו עצמם למוות כחלק מהתמרמרות הציבור כנגד משטרו המושחת של נו דין דיים ברחובות הערים. גל המחאה כנגד משטרו של נו דין דיים הגיע לשיא כאשר ב-1.11.63 התחוללה בדרום וייטנאם הפיכה צבאית: הנשיא דיים נרצח, והשלטון עבר לידי כת צבאית, הראשונה מבין כמה חוּנטות שהדיחו זו את זו בשנים הבאות.

טיפסנו אל הפגודה השוכנת על גבעה הצופה אל העיר ובמדרגות העולות אליה, עצרו אותנו מספר ילדים יתומים החוסים במקדש וביקשו נדבות. הפגודה כוללת פסל ענק של בודהה העשוי משיש לבן היושב בתנוחת לוטוס ולא רחוק ממנו  פסל גדול נוסף של בודהה אף הוא משיש לבן השוכב בתנוחת הנירוונה על פי המסורת הבודהיסטית.

DSCN7168

הזנת כיתוב

פגודת לונגסון

DSCN7161

הזנת כיתוב

פגודת לונגסון

DSCN7158

נה טראנג, וייטנאם

לאחר מספר ימי נופש בעיר הנעימה המשכנו בדרכנו צפונה ולאחר נסיעה של שעות ארוכות ומיוזעות באוטובוס צפוף ומיושן כשאנו חולפים על פני כפרים, שדות אורז, חופים ומפרצים עם מי טורקיז,  הגענו לעת ערב לעיירה הוי אן.

הוי אן

הוי אן הפכה למרכז תיירותי מרכזי בוייטנאם ורובע התיירים התוסס בו לנו כולל עשרות חנויות, מסעדות, מועדוני קריוקי, אינטרנט קפה בשפע ובתי מלון קטנים וחדישים. מבין החנויות בולטות חנויות הבגדים ובעיני רבים מהתרמילאים, בעיקר הישראלים, שפגשנו העיר נקראת "עיר החייטים", כיוון שבמחירים זולים מאד ניתן לתפור בעיר חליפות ובגדים על פי הזמנה. עם זאת, הוי אן הפכה למרכז תיירותי בשל עברה כעיר מסחר שבאה לידי ביטוי ברובע המסחר העתיק שהוכרז בשנת 2000 כאתר שימור של אונסק"ו.

הוי אן היא אחת הערים העתיקות בדרום מזרח אסיה ובמהלך המאות 15 – 16 לספירה שימשה כעיר נמל בינלאומית ומרכז למסחר בין ארצות המערב והמזרח. סוחרים רבים מסין, פורטוגל, יפן, הולנד, צרפת ועוד מדינות הסיעו לעיר וסחרו בה בסחורות יקרות ערך כגון: משי, בדים, חטי פילים, תכשיטים, פורצלן, נייר וקינמון.  הנוכחות הזרה השפיעה בין היתר על הארכיטקטורה של העיר שבאה לידי ביטוי במבנים המשלבים בתוכם סגנונות יפניים, סיניים וויטנאמים.

בכניסה לרובע העתיק רכשנו כרטיס כניסה משולב למוזיאונים והאתרים השונים של הרובע ובמשך מספר שעות שוטטנו ברחבי האזור, בין סמטאות ציוריות, בתוך בתי עץ עתיקים ובמספר מקדשים פעילים. כמו כן חצינו גשר עץ יפני מקורה ונכנסנו למוזיאון המציג את הוי אן כחלק מציר המסחר הבינלאומי שהתרחש לאורך דרך המשי ובו צפינו בין השאר במוצגים ממטען פורצלנים מהמאה ה –  15  שנחשף בקרבת הוי אן בשנת 1999. ברחובות הרובע היו תיירים רבים ששוטטו בין האתרים השונים וחנויות המזכרות ה��בות שנבנו בתוך הבתים העתיקים שהשתמרו או שופצו. כמו כן שוטטו ברחובות סוחרים או עוברי אורח רבים כשעל ראשם כובע הקש המהווה את סימן ההיכר הבולט של וייטנאם כשחלקם נשאו על כתפיהם אסל עם שני סלים ובין לבין נסעו בסמטאות אופנועים או שיירות של אופני ריקשה שנשאו בעיקר קבוצות של תיירים יפנים.

לאחר מספר שעות סיימנו את הביקור ברובע בסעודה טובה במסעדה מקומית שצפתה אל עבר נמלה העתיק של העיר שהמה בסירות דייגים מסורתיות ולצדם רשתות דיג סיניות מרשימות.

DSCN7305

למחרת נסענו מרחק של חצי שעה לביקור בהר השיש( Marble Mountain) ובחוף הסמוך לו, חוף סין.  הר השיש הוא אחד מבין מספר הרי גיר המזדקרים מעל המישורים הירוקים שמדרום לעיר דננג. טיפסנו על הר השיש יחד עם המוני ויטנאמים שגדשו את המקום ולצדם סיירנו במקדשים הבודהיסטים הממוקמים על ההר ואף בתוך אחת ממערות הקרסט הגדולות שבתוכו. מפסגת ההר צפינו מצד אחד על הנוף המרשים של שדות האורז הירוקים שביניהם ההרים המזדקרים ומהצד השני צפינו לעבר מיי קה (My Khe) הידוע יותר כחוף סין ואיי צ'אם שבאופק. לאחר מכן, בדרך לחוף סין (china beach) עברנו דרך הכפר הקטן שנמצא בסמוך להר אשר תושביו עוסקים בחציבה ובסיתות של פסלים משיש לבן ובוהק שנחצב ממרגלות הר השיש.

חוף סין אשר בזמן המלחמה שימש כמנחת מסוקים עבור הכוחות האמריקאים והאוסטרלים  היה ריק למדי כשהגענו אליו. מעט מאד תיירים, מספר ילדים ששיחקו כדור רגל, ילדים אחרים הציעו לנו לקנות מהם משקה ועל החוף הלבן, הנקי והרחב עמדו מספר סירות דייגים קטנות ועגולות. כאשר התרחצנו בים, המראה הנשקף של החוף על רקע הר השיש היה מרשים ביותר.

טיול נוסף שערכנו מהוי אן היה לחורבות מיי סון(My Son). מיי סון הייתה עיר מרכזית של ממלכת הצ'מפה בין המאות ה 4 – 12 לספירה ושרידיה של העיר הם מהשרידים הבודדים של התרבות החומרית של בני הצ'מפה. הסתובבנו במתחם הממוקם בלב הג'ונגל בין המבנים השונים שנבנו מלבנים אדומות, רבים מהם שרידי מקדשים הינדיים ומגדלים המעוטרים בתגליפים מרשימים. הרבה לא נותר מהמתחם הענק שנשרף בסוף המאה ה – 16 והופצץ במהלך מלחמת וייטנאם ועד היום נותרו באזור מכתשים. בתוך אחד המבנים, לצד הפסלים ההינדים שנחשפו במתחם מוצגת לראווה אחת הפצצות שהטילו האמריקאים במקום.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מכאן עלינו על סירה שבאמצעותה שטנו לאורך הנהר עד להוי אן. בדרך ביקרנו בשני כפרים הממוקמים לאורך הנהר: באחד מהם עסקו התושבים בפיסול כלי חומר ובשני בבניית סירות עץ ובגילוף פסלי עץ מרשימים מעץ במבוק.

במהלך השיט שטו לצדנו שטו סירות דייג ומעבורות שהובילו בצפיפות רבה אנשים רבים, סחורות ואופניים. לבסוף חזרנו למעגן שליד הרובע העתיק של הוי אן.

העיר הקיסרית –  הואה

התחנה הבאה שאליה הגענו הייתה העיר הואה הממוקמת במרכז וייטנאם ואשר שימשה כבירתה של שושלת הקיסרים לבית נגויין בין השנים 1802 –  1945. מצאנו מלון מצוין בצפונה של העיר בקרבת נהר הבושם החוצה את העיר מצפון לדרום. העיר רגועה ונעימה ומספקת את כל השירותים הנחוצים, שפע של מלונות, מסעדות מצוינות, לא מעט בתי אינטרנט קפה ומגוון של סוכנויות תיירות שמספקות אפשרויות נוחות וזולות לתיור מחוץ לעיר.

במהלך הביקור בעיר, בעיקר ליד הנהר, קשה היה להתחמק מהפצרותיהם של נהגי האופנועים והריקשות שהציעו לנו ללא הרף את שירותיהם לנסיעה ברחבי העיר או מחוצה לה. ואכן, הנסיעה על אופני הריקשה ברחבי העיר, לאורך נהר הבושם, על גשר הברזל הארוך שחצה אותו ועד לארמון המלך העיר הייתה חוויה נעימה שקיצרה לנו את זמן ההליכה בחום הכבד והלחות הגבוהה ששררו בעיר בעקבות גל חום כבד וארוך שפקד את המדינה באותם ימים.

המצודה אליה הגענו נמצאת בצדו המערבי של נהר הבושם, מוקפת חומה שהיקפה 10 קילומטרים ובה עשרה שערים. בשטח הנרחב של המצודה גשרים ודרכים וביניהם גרים גם תושבים מקומיים. בתוך המצודה אנו סיירנו בעיקר בתוך "העיר האסורה", העיר הקיסרית שכללה ארמונות ומקדשים צבעוניים עם גגות עץ מרשימים ששרתו את הקיסרים.

חלק ניכר מהמבנים בעיר האסורה שוחזרו מכיוון שנהרסו במהלך המלחמה עקב קרבות עזים שנערכו במקום בין הכוחות האמריקאים לבין הוייטקונג במהלך מתקפת הטט. ב-31.1.68, חג ראש השנה לפי הלוח הוייטנאמי, הקרוי "טֶט", יצאו כוחות צפון וייטנאם והווייטקונג למתקפה נרחבת ומתואמת כמעט על כל הערים והבסיסים בדרום וייטנאם. עלה בידם אפילו להשתלט על שגרירות ארה"ב בסייגון למשך שמונה שעות. קרבות מרים במיוחד התנהלו בהוּאֶה, שם השתלטו הוייטקונג על העיר למשך 28 יום ורק לאחר התקפות אוויר רבות הצליחו הכוחות שהחריבו את העיר הצליחו האמריקאים להחזיר את שליטתם על העיר.

למרות חשיבותו של האתר ומחיר הכניסה הגבוה יחסית התרשמנו כי אתר זה שמשקף את העושר והפאר הרב בו חיו קיסרי וייטנאם עד לאמצע המאה העשרים מוזנח למדי, הצמחייה בגניו גדלה פרא וכך גם תנועת התיירים באתר הייתה דלילה למדי.

שבעה מבין שלוש עשרה הקיסרים לבית שושלת נגויין נקברו באחוזות קבר מרהיבות במספר אתרים ששכנו לאורך נהר הבושם. כדי להגיע אל אחוזות הקבר שכרנו למשך יום שלם סירה שהשיטה אותנו לאורך הנהר המרשים אל חלק מהקברים שיחד עם המצודה הוכרזו בשנת 1993 כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.  לפני שהגענו אל הקברים עצמם עגנו ליד פגודה גבוהה ומרשימה שצפתה אל הנהר בשם פגודת "הגברת השמימית" (Chua Thien Mu – Heavenly Lady Pagoda).

לפי האגדה המקומית נהגו תושבי האזור לראות גברת זקנה על הגבעה שבה שוכנת כיום הפגודה וזו תמיד אמרה כי יום אחד מנהיג גדול יבנה פגודה על הגבעה ויביא שלום למדינה. יום אחד בשנת 1601 כאשר ראש המחוז נגויין הואנג עבר במקום ושמע את הזקנה הורה להקים את הפגודה על שמה של הגברת הזקנה על הגבעה המשקיפה על נהר הבושם. ביקרנו בפגודה ובמקדש שמאחוריה בו התגוררו נזירים בודהיסטים. בשנת 1963, שרף עצמו אחד מהנזירים הבודהיסטים בשם טיץ' קואנג דוק (Thich Quang Duc)  למוות במרכז סייגון במחאה על מדיניות משטרו של הנשיא דיים. כיום מוצגת לראווה במקדש המכונית שלקחה את הנזיר להתאבד בסייגון.

לאחר מכן, המשכנו בשיט לכיוון קברי המלכים כשלצדנו סירות דיג וסירות משא קטנות ומשני גדות הנהר הרחב היו פזורים  כפרים קטנים עם שדות אורז ותירס וביניהם חקלאים עם כובעי קש.

לאחר שעגנו בקרבת הקברים הראשונים שכרנו שני אופנועים עם נהגים שהסיעו אותנו לשני לקברם של מינג מנג  ושל קאי דין ולאחר מכן עגנו בסמוך לאחוזת קברו של טו דוק. כל  אחוזת קבר השתרעה על פני שטח נרחב, הוקפה בחומת אבן והגישה אל הקבר הייתה דרך שלושה שערים. בדרך אל הקברים השונים עברנו על פני גנים מרשימים ששכנו לצד אגם מלאכותי, פסלי אבן מרשימים, מקדש ופביליונים  – נקודות תצפית, עד אשר הגענו לקברים עצמם שהיו בתוך מבני אבן שכוסו בחזזיות. חלק מאחוזות הקבר שימשו את הקיסרים עוד בחייהם. כך, שימש הגן שבאחוזת קברו של טו דוק כהשראה עבורו לכתיבת שירה אך האירועים שהתרחשו לאחר מותו במקום היו פחות שלווים כאשר 200 המשרתים שהיו מעורבים בקבורתו הוצאו להורג בכדי שאיש מהם לא יגלה את מיקומו המדויק של הקבר לשודדי הקברים.

האזור המפורז

למחרת נסענו צפונה לבקר באזור המפורז לשעבר, חמישה קילומטר מכל צד של נהר בן האי, על קו רוחב 17 מעלות צפון. במהלך המלחמה התרחשו סביב אזור זה קרבות קשים ביותר.

התחנה הראשונה בה ביקרנו היתה השער הצהוב שעל גשר בן האי ששימש כמעבר הגבול בין שתי המדינות בשנים  1954 – 1975 . כיום ניצבת לצדו של השער אנדרטה המציינת את גבורתם של בני העם הוייטנאמי שלחמו על חירותם ועל איחוד וייטנאם. בהמשך, כ 17 ק"מ מדרום לגשר ביקרנו ב

(Truong Son). זהו בית קברות עצום בו נקברו חיילי צבא צפון וייטנאם שנהרגו באזור. מספר ההרוגים מצבא הצפון ומקרב הוייטקונג מוערך בכ 900 אלף. נוסף לאלה נהרגו במהלך 20 שנות המלחמה  כמיליון אזרחים בוייטנאם כולה ועוד בין  185,000 ל-225,000 חיילי דרום וייטנאם. מקרב האמריקאים נפלו 58 אלף חיילים.

בעברו השני של הכביש ראינו שרידים של טנק ובתים הרוסים, שריד מאותה מלחמה ולאחר נסיעה קצרה, כשני קילומטרים הגענו למתחם מחילות וין מוק ( Vinh Moc ). על רקע ההפצצות הכבדות שסבל האזור נאלצו הכפריים באזור זה שלא רצו לנטוש את אדמתם לחפור מחילות מתחת לפני הקרקע. כך, במהלך 18 חודשים העתיקו את כל הכפר וין מוק אל מתחת לפני האדמה, כפי שגם עשו כפרים נוספים באותו אזור. מחילות וין מוק עמדו גם בפני הפצצות החודרות שהטילו הכוחות האמריקאים על הכפר בכדי למוטט את תקרת המחילות. בעוד שמחילות קו צ'י נועדו ללחימה, המחילות בוין מוק נועדו למחייה ועל כן הן יחסית רחבות יותר. אנו זחלנו בתוך המחילות שבחלקן היו מחניקות וצרות משתרעות על פני שלושה מפלסים המכסים שטח של שני קילומטרים מרובעים ומגיעים לעומק של 30 מטרים.

רשת המחילות הובילה לחדרי מפגש וחדרי מגורים קטנים צפופים ומחניקים ובמהלך שנות המלחמה הכילו משפחות שלמות, נולדו בהם תינוקות וחיו בהם ילדים, נשים וקשישים שכמעט ולא יצאו מהמנהרות, אלא רק לעיתים נדירות ולאחר רדת החשיכה.

מבין אחד הפתחים יצאנו ישירות לחוף האוקיאנוס ומשם צעדנו למוזיאון הקטן שבמתחם המנהרות. מוזיאון זה מנציח מנקודת מבט אנטי אמריקאית מובהקת את כוחות הוייטקונג שעסקו בהברחת נשק לאזור מהצפון, דרך הים הסמוך ואשר לעיתים קרובות נורו על החוף בידי  המסוקים האמריקאים שהמתינו להם. מחוץ למוזיאון ניצבים שרידי הפצצות שהטילו האמריקאים על האזור.

בדרך חזרה להואה, עצרנו בכנס��ית השלד (Skeleton of a church) שבאותו יום הגיעו אליה כמיליון עולי רגל קתולים. הכנסייה נותרה עד היום מנוקבת בכדורים, שריד לקרב קשה שהתנהל במקום בין הכוחות האמריקאים שהתבצרו במקום לבין כוחות הוייטקונג שצרו עליהם.

DSCN7857

כנסיית השלד בוייטנאם

הנוי בירת וייטנאם

לאחר נסיעת לילה  ברכבת מהואה הגענו להנוי בשעת בוקר מוקדמת.

מהמונית עמה נסענו מתחנת הרכבת אל הרובע העתיק צפינו באנשים רבים שעשו טאי צ'י,  שיחקו בדמינטון בפארק הגדול המקיף את אגם הואן קיאם (Hoan Kiem).

המלון בו שהינו היה באזור השוקק ביותר של העיר: הרובע העתיק. אזור זה הוא אזור שוק נרחב ותוסס. כל מספר רחובות מתמחים בתחום מסוים: כלי אוכל , אופניים, בגדים ונעליים וכן חנויות לממכר דיסקים ומוצרי אלקטרוניקה מזויפים, ספרים מצולמים וסוכנויות נסיעות לרוב המציעות לתייר מגוון אפשרויות זולות יחסית לסיורים שונים באתרי צפון וייטנאם. האזור העתיק הומה באנשים ובתנועה, בעיקר של אופנועים וריקשות אופניים ובשל הזיהום הרב גם כאן האופנה המקומית מחייבת לעטות מסיכה.

במהלך הימים הקרובים ביקרנו במספר אתרים מעניינים הנמצאים בעיר ובסביבותיה.

בשולי מתחם הרובע העתיק נמצא תיאטרון המים. הביקור בתיאטרון מיוחד זה היה אחת החוויות הייחודיות של העיר. תיאטרון זה כולל 17 סצנות מחיי הכפר בויאטנם באמצעות בובות עץ מצוירות. האמנים עמדו מאחורי פרגוד כשהם טובלים בתוך המים, ובעזרת מקלות במבוק ארוכים הניעו במיומנות רבה את בובות העץ כשברקע  צלילי תזמורת עם כלי מיתר , נשיפה והקשה ותאורה דרמטית. תיאטרון זה נחשב לייחודי ביותר והוא מופיע בפסטיבלים רבים בעולם.

DSCN7964

תיאטרון המים בהנוי

DSCN8170

בובות העץ מתיאטרון המים בהנוי

לא רחוק מהתיאטרון, ברובע העתיק נמצא "בית הסוחרים", בו השתמר בית עשוי עץ ששימש משפחת סוחרים. הבית משמש כיום כגלריה לאמנות הויאטנמית: ציורים עדינים שברובם מככבים הויאטנמים עם כובע הקש האופייני בשדות האורז או רכובים על אופניהם.

במרכז העיר נמצא גם מקדש הספרות( Temple of Literature), אחד המקדשים המרשימים בהם ביקרנו עד כה. מקדש זה הוא מתחם גדול ששימש כאוניברסיטה הראשונה של וייטנאם וחלקים ממנו נבנו כבר בשנת 1070 לספירה. המבנה שנותר לאחר השינויים שהתחוללו בו במהלך השנים מרשים מאד והוא כולל סדרה של מקדשים, פסלים וגנים מטופחים. כאשר ביקרנו במקום הגיעו אליו תיירים ומאמינים רבים שכל אחד מהם הציב שלושה מקלות קטורת בסמוך לפסליו של בודהא וקונפוציוס שתורתו שימשה השראה לאוניברסיטה שנבנתה במקום.

לאחר התמקחות קצרה עם נהג ריקשה שעצרנו על תעריף הנסיעה חצינו על גבי הריקשה את העיר דרך אחת השדרות הרחבות של העיר, עברנו דרך אזור השגרירויות הזרות וחלפנו על פני פסל גדול של לנין, אחד השרידים האחרונים בעולם של פסלים מסוג זה. כמה מאות מטרים משם הגענו לקברו של מנהיג וייטנאם הקומוניסטית הו צ'י מין. בדומה למנהיגים הקומוניסטים הגדולים  בברה"מ לשעבר או בסין, גם בוייטנאם מוצג כיום לראווה צ'י מין באחוזת קבר מרשימה. מחוץ למאוזוליאום הגדול תור ארוך של מבקרים וחיילים שומרים על הסדר.

ההמתנה בתור למאוזוליאום שקטה ואט אט התקרבנו למדרגות שהובילו לחדר גדול שבו שכב קפוא, כמו בובת שעווה מנהיג וייטנאם הקומוניסטית –  הו צ'י מין. חלפנו על פניו במהירות והגענו לפתח היציאה. משם הגענו למוזיאון המיעוטים ביחד עם ואחידה, ממאלזיה אותה הכרנו בתור מאוזוליאום. ואחידה הגיעה עם בעלה הרופא לכנס בהנוי ולאחר שפגשה אותנו, בילינו אתה כמה שעות טובות עם שיחה על החיים במלאזיה.

DSCN8205

מוזיאון המיעוטים בהנוי הוא מוזיאון המציג בצורה מקיפה את תרבותם של 54 המיעוטים השונים המרכיבים את בני העם הוייטנאמי. שוטטנו בתוך מבנה המוזיאון המודרני כולל שני קומות שבהם אגפים נפרדים לכל אחד מהמיעוטים המרכיבים את בני העם הויטנאמי: תמונות מרשימות ודיוקנים המציגים את בני המיעוטים השונים, כלי עבודה מסורתיים, ציורים וקטעי וידאו המציגים את מנהגיהם של בני המיעוטים השונים הפזורים באזוריה ההרריים של הארץ. בחצר הגדולה המקיפה את המוזיאון סיירנו בין הבתים מסורתיים המאפיינים את כפרי המיעוטים השונים ברחבי וייטנאם, כשביניהם שדה אורז ומערכות השקיה מסורתיות.

למחרת, באמצעות אחת מחברות התיירות הרבות שנפתחו בשנים האחרונות ברובע הישן בהנוי נסענו למפרץ האלונג, יחד עם עוד מספר יפניים שהגיעו לסוף שבוע לצפון וייטנאם ועוד זוג גרמנים עם שני ילדיהם המאומצים ממוצא וייטנאמי שהגיעו לביקור מולדת.

מפרץ האלונג

לאחר נסיעה של מספר שעות מחוץ להנוי, דרך שדות אורז והרים ירוקים שהזדקרו ביניהם, הגענו למפרץ טונקין, בו החלה רשמית מלחמת וייטנאם בשנת 1965, בעקבות "תקרית טונקין" הידועה.

כיום ידוע האזור יותר כמפרץ האלונג, אחד המקומות המרשימים ביותר שראינו במזרח הרחוק. אזור זה ידוע כאחד מאתרי הטבע שהוכרו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשל ייחודיותו של מפרץ זה הכולל  3000 האיים העשויים גיר בצורות שונות הפזורים בו.

שם מפרץ האלונג הוא בויאטנמית –  "המקום בו ירד הדרקון אל הים". על פי האגדה  לפני שנים רבות הגיעו פולשים כדי לכבוש את וייטנאם. קיסר האזמרגד שלח את אמא דרקון ואת ילדיה הדרקונים מהשמיים כדי לעזור לויטנאמיים. בדיוק כשהגיעו סירות הפולשים אל החוף, נחתו הדרקונים, ומיד הוציאו מפיהם זרם של פנינים, שהפכו לאלפי איי אבן במים. ספינות המלחמה המהירות של הפולשים לא הספיקו לעצור, והתנגשו לתוך האיים, וכך ניצלה וייטנאם מהפלישה.

במשך מספר שעות הפלגנו על פני מי הטורקיז של המפרץ, בין עשרות איים מכוסים ירק וגושי סלע גיר במגוון צורות. נכנסנו לאחת ממערות הקרסט שנוצרו באחד האיים ואחת החוויות הטובות ביותר הייתה לקפוץ מהסירה אל המים החמימים ולשחות על רקע עשרות האיים המכוסים צמחיה ירוקה ולאכול ארוחת דגים משובחת על הסירה לצד אחת מחוות הדגים הרבות הצפות במימי המפרץ.

סוף דבר

לאחר כחודש של טיול מקיף נסענו צפונה ברכבת לילה מהנוי בדרכנו לסין דרך מעבר הגבול לאו קאי שבצפון וייטנאם, אזור שבטי ההרים. הטיול המקיף בוייטנאם הותיר בנו שלל חוויות ומראות בלתי נשכחים של מדינה בעלת הסטוריה עשירה ותרבות מרתקת המתאוששת מהמלחמה הקשה שהותירה בה צלקות עמוקות לעבר עידן חדש של השקעות כלכליות, קדמה ופיתוח.

המלונות הכי טובים בוייטנאם

מודעות פרסומת

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.