קמבודיה היתה התחנה השניה בטיול בן מספר חודשים שערכנו אשתי ואני במזרח הרחוק ובניו זילנד. בדרכנו מתאילנד לויאטנם החלטנו לחצות את קמבודיה ממערב למזרח לביקור קצר במדינה, להתמקד במתחם מקדשי אנגקור ובעיר הבירה פנום פן ולטעום מעט מעברה הרחוק והקרוב של המדינה.
הדרך מבנגקוק לסיאם ריפ
לאחר מספר ימי נופש באי קופיפי שבדרום תאילנד, חזרנו לבנגקוק ובאחת מסוכנויות הנסיעות הרבות ברחוב קוואסאן שבבנגקוק רכשנו כרטיס לאוטובוס הנוסע לסיאם ריפ, העיירה הסמוכה למתחם מקדשי אנגקור שבקמבודיה. למחרת יצאנו לדרך ולאחר שיצאנו מהעיר בנגקוק ופרבריה, נסענו מספר שעות בדרך מישורית ומונוטונית למדי עד למעבר הגבול עם קמבודיה.
עם הגיענו לגבול, המתנו בדוכן מזון בצד התאילנדי והבחור הקמבודי שהיה אחראי על הנסיעה, גבה מכל הנוסעים סכום מופקע של 35 דולר עבור כל ויזה, שכלל בתוכו עמלה בת 15 דולר עבור שירותיו. סכום מכובד עבור בחור שחי באחת המדינות העניות בעולם, מדינה בה התל"ג (תוצר לאומי גולמי) עומד על 1500 דולר לנפש לשנה.
לאחר כשעה, חצינו את מעבר הגבול ומיד ניתן היה להתרשם כי הגענו למדינה שונה, הן מבחינת תווי הפנים הכהים והעדינים של הקמבודים ביחס לתאילנדים ובעיקר ניתן היה להתרשם מהעוני והדלות ששלטו בכל בהשוואה למה שראינו בזמן הקצר בו שהינו בתאילנד ולמצב במדינות אחרות בהן ביקרנו במזרח. לאחר הליכה קצרה ממעבר הגבול, על דרך מאובקת ולא סלולה, כשלצדנו ילדים שהתרוצצו יחפים, חצי ערומים ובבגדים מלוכלכים הגענו יחד עם קבוצת התיירים המערביים שנסעו יחד איתנו למשרד המיושן של חברת הנסיעות, משרד עם קירות צהובים ומאוורר תקרה ישן.
נאמר לנו להמתין זמן מה עד שיגיע האוטובוס שיסיע אותנו לסיאם ריפ אך ההמתנה ארכה, ובהיעדר מקומות ישיבה, התיישבנו על הרצפה בציפיה לבאות. לאחר זמן הבנו כי האוטובוס לא יגיע כל כך מהר ורק לאחר שלוש שעות, סביב השעה ארבע הגיע אוטובוס. ליתר דיוק היה זה מיניבוס קטן ומיושן למדי שלא היה ברור איך ניתן יהיה לדחוס אליו את כל הנוסעים בייחוד שעל המושבים האחוריים נזרקו כל התרמילים הגדולים.
בשעה טובה יצאנו לדרך הארוכה, דחוסים ומנסים לשאוף אוויר מהחלונות בהיעדר מיזוג ולנוכח הלחות הגבוהה, החום והמחנק ששרר בתוך המיניבוס. הדרך ארכה כשבע שעות שבמהלכן ניתן היה להתרשם מאד מעונייה של קמבודיה: הדרך ברובה הגדול לא היתה סלולה, חלקה בוצי וקופצני, כשמדי פעם עברנו מספר גשרים קטנים בבנייה.
הדרך כולה עברה בשטח מישורי כשלצדה כפרים רבים. רוב הבתים היו עשויים משילוב של עץ וקש, חלקם מעין סוכות, חלקם בנויים על גבי קלונסאות מעל אפיק הנחל שזרם לצדם ובינהם צמחייה טרופית סבוכה הכוללת עצי קוקוס, בננות ואננס ומול חלקם מאגרי מים עם פרחי לוטוס ורודים. לאורך הדרך ישבו, הלכו או נסעו אנשים, נשים וילדים על אופניים ועל אופנועים, אמצעי התחבורה הנפוצים בקמבודיה. מדי פעם עקף המיניבוס בו נסענו עגלת שוורים או תאואים שנסעה לאיטה והובילה נוסעים או מטען חקלאי.
לאחר נסיעה ארוכה ומתישה שנמשכה לתוך הלילה, בניגוד מוחלט לנוף הכפרי שראינו בדרך, התחלנו לראות בתי מלון גדולים וחדשים, חלקם מפוארים, אשר נבנו במבואותיה של העיירה סיאם ריפ שהתפתחה בשנים האחרונות בקצב מואץ למרכז התיירות של קמבודיה בקרבת מקדשי אנגקור (אנגקור ואט), אחד משבעת פלאי העולם העתיק.
בסיומה של הנסיעה הארוכה, הגיע המיניבוס לגסטהאוס של חברת הנסיעות שמוקם הרחק מרובע התרמילאים. החלטנו, למרות אזהרותיו של הבחור שליווה אותנו שאמר כי בשעת לילה מאוחרת זו מסתובבים שודדים בעיירה, לעצור מוטו ריקשה, ליתר דיוק אופנוע שגרר מאחוריו מושב לשניים וזה הוביל אותנו לרובע התרמילאים שבמרכז העיירה. שם מצאנו גסטהאוס נחמד ללון בו את הלילות הקרובים.
את היום השני בקמבודיה הקדשנו להתרשמות מהעיירה סיאם ריפ, שפירושו בחמרית, שפתם של הקמבודים- "תאילנדי מובס", זכר לימים אחרים, מהמאה ה-9 ועד המאה ה-15 כשקמבודיה היתה ממלכה חזקה ששלטה על שטח אדיר שכלל חלקים נרחבים של השטח בו נמצאות כיום המדינות ויאטנאם, לאוס ותאילנד. כיום, בעיקר במרכז העיירה, בולטים מבנים קולוניאליים מרשימים, חלקם משופצים, שריד לעידן הקולוניאליזם הצרפתי.
הצרפתים שלטו באזור המכונה הודו סין שכלל את ויאטנם, לאוס וקמבודיה ממחצית המאה ה-19, עד אשר העניקו לקמבודיה את עצמאותה בשנת 1953. בהמשך, הסתובבנו בשוק העתיק המקורה – פסאר צ`ה(השוק העתיק) המציע ירקות ופירות טרופים שונים שאת חלקם טעמנו במהלך הביקור בשוק: אננס קלוף וליצ`י לצד פירות מתוקים כמו דרגון פרויט וג`ק פרויט שאינם מוכרים במחוזותינו. מבין הפירות החדשים פגשנו גם את הדוריאן, פרי גדול שקליפתו הצהובה והמחוספסת מסתירה ריח חזק וטעם משונה לחיך שלנו אך נחשב למעדן עבור בני האזור.
בדוכנים אחרים מצאנו דגים מיובשים, ראשי חזירים ורדרדים הניצבים על הדוכן, בגדים, חפצי נוי ומזכרות שונות וכן ספרים. נראה כי מרבית הספרים הם ספרים ששוכפלו במכונות צילום ונמכרים תמורת דולרים בודדים, ביניהם מדריכי הטיולים של לונלי פלנט הנמכרים ב-2-3 דולר. מבין הספרים הנמכרים, רווחים ספרים על מקדשי אנגקור וממלכת החמר ולצד אלה נמכרים ספרים העוסקים בהסטוריה הקרובה יותר של קמבודיה, בעיקר על התקופה האכזרית של שלטון החמר רוז` בין השנים 1975 – 1979.
אנו רכשנו ספר בשם: "הישאר חי בני" שכתב פין יטהאי, גבר קמבודי שנמלט מקמבודיה לארה"ב לאחר שאיבד, במהלך שנות החמר רוז`, את כל בני משפחתו כתוצאה מהרעב ותנאי המחייה הקשים ששררו במחנות העבודה שהוקמו ברחבי המדינה, במטרה להפכה למדינה חקלאית שיתופית על פי משנתו של מאו. באותה עת נרדפו לא רק האינטלקטואלים ובני המעמד הבינוני אלא למעשה כל מי שידע קרוא וכתוב והרכיב משקפיים.
תושבי הערים והעיירות גורשו לאזורים הכפריים, למחנות עבודה "ללמוד" כיצד להיות חקלאים טובים ורבים מהם מתו ברעב או נרצחו בעינויים על ידי אנשי החמר רוג`. כשיצאנו מהשוק, לא ניתן היה להתעלם מהמראות הקשים של קטועי הגפיים המקבצים נדבות, בהיעדר סיכוי להשתקם ולהיחלץ ממעגל העוני.
קטועי הגפיים הללו נפצעו כנראה מאחד מאלפי המוקשים והנפלים שנותרו במרבית שטחה של קמבודיה ממלחמת וייטנאם ועד לסוף מלחמת האזרחים. זו האחרונה התחוללה בעוצמות שונות כמעט עד לסוף שנות התשעים, מהכיבוש הוייטנאמי של קמבודיה ונפילת משטרו של פול פוט ב-1979 ועד לגיבוש הדמוקרטיה המלוכנית הנוכחית. כיום, לאחר המלחמה מנסה קמבודיה להיחלץ מההרס והחורבן שהותירו שנות המלחמה הרבות ואולי פיתוח התיירות, שמציפה כעת בעיקר את סיאם ריפ, היא הסיכוי להיחלץ ממעגל העוני שמציב את קמבודיה כאחת המדינות העניות בעולם.
מעט משונה לראות ברובע התרמילאים הקטן, את המסעדות המערביות, סוכנויות הנסיעות, החנויות לתיירים ובתי האינטרנט קפה שהתפתחו בעיירה בשנים האחרונות והן עמוסות בתיירים מערביים כשברחוב מסתובבים קטועי גפיים, ילדים יחפים בבגדים מטונפים ובעלי ריקשות רבים, המסתובבים הלוך ושוב מחוסרי עבודה ומציעים את שירותיהם בפרוטות, בהיעדר פרנסה רווחית אחרת.
בערב, במסעדת "רד פיאנו" שנמצאת במרכז העיירה והממוקמת במבנה קולוניאלי מרשים ששופץ בשנים האחרונות, אכלנו תבשילים חמרים שטעמם המשובח נותר עד היום בפינו. התבשילים העשויים ירקות ועשבי תיבול בחלב קוקוס הוגשו לנו בקדרת חרס כשהם בצבעי ירוק, צהוב ואדום. ירוק, בשל גוון עשבי התיבול המקומיים, צהוב- בשל תפוח האדמה והקארי ואדום- בשל העגבניות והפלפלים שהיו המרכיבים הדומיננטיים.
מתחם מקדשי אנגקור
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת אכלנו ארוחת בוקר במסעדת "רד פיאנו" הממוקמת במבנה קולוניאלי מרשים ששופץ בשנים האחרונות. בחוץ, המתין בינתיים אחד מנהגי המוטו ריקשה. סיימנו את הארוחה ולאחר מיקוח קצר איתו, סיכמנו כי תמורת חמישה דולרים, ילווה אותנו לאורך כל היום במתחם מקדשי אנגקור. לאחר נסיעה של מספר דקות הגענו לכביש הגישה הארוך אל המתחם הענק ועצרנו לשלם 20 דולר עבור כניסה למתחם, שלמרבה הצער אינו נמצא בבעלות המדינה אלא בידי חברת נפט מקומית.
רוב מקדשי אנגקור משתרעים על פני רדיוס של כעשרה ק"מ ונמצאים בתחומיה של העיר המוקפת חומה- אנגקור תום ששימשה כבירת ממלכת החמר ונבנתה בין השנים 879-1191 לספירה, תקופת השיא של הממלכה. נכנסנו לתחומי העיר הקדומה דרך אחד מארבעת שערי האבן של העיר, שעליהן ולאורך הדרך אליהן ניצבים פסלי אלים מגולפים בפרטי פרטים וענקים מהמיתולוגיה הבודהיסטית, דתם של החמרים בעבר ושל הקמבודים כיום.
במתחם הענק של העיר התגוררו בעבר כמיליון איש, סדר גודל שלא היה מוכר באותה עת באירופה. מה שנותר כיום מהעיר הם רק מבני האבן המרשימים ששרדו, שנחשבים למבנים ארכיטקטונים מהמרהיבים ביותר בעולם העתיק. לעומת זאת, השווקים, החנויות, הבתים הפרטיים, מבני הציבור, הארמונות שהיו בנויים מעץ לא הצליחו לשרוד. העיר התגלתה בידי הצרפתי הנרי מוהו בשנת 1860. הוא הגדיר את הממצאים שראה, כמרשימים יותר מכל מה שנותר מיוון ורומא העתיקות. ואכן, לצד המקדשים ששרדו, נתגלו ועדיין מתגלים עד היום באמצעות צילומי לווין, מערכות המים המתקדמות של החמרים שכללו תעלות השקיה ומאגרי מים מהמתקדמים ביותר בעולם העתיק.
מבין המקדשים ששרדו, התמקדנו בביקורנו, שנמשך משעות הבוקר ועד לשעות אחר הצהריים המאוחרות, בשלושת המקדשים השמורים ביותר: הבאיון, טה פרום ואנגקור ואט. מקדשים מרהיבים אלה, שנשתמרו היטב למרות פגעי הזמן, הם גם המתויירים ביותר. אלפי תיירים מערביים הגיעו לאזור, לרוב בקבוצות מאורגנות, באמצעות טיסה מויאטנם או מתאילנד לסיאם ריפ. ביניהם צרפתים רבים המתחקים אחר מורשת הקולוניאליזם הצרפתי. כמו כן פגשנו ושוחחנו עם בחורה צעירה, בת למשפחה קמבודית שבני משפחתה ברחו מהמדינה בתקופת מלחמת האזרחים וכעת שבו לביקור מולדת.
ממבט ראשון נראה מקדש הבאיון שבמרכז העיר, כערמת אבנים אולם ככל שהתקרבנו, הבחנו ביותר ממאתיים הפרצופים הענקים שגובהם כארבעה מטרים החצובים באבני המקדש בצורת פרימידה. הפרצופים מחייכים חיוך קפוא לכל הכיוונים ומייצגים את בודההסיטווה – הבודהה המואר. בבסיס המבנה פסלים ותגליפים מרהיבים ביופיים המתארים סצינות של קרבות וטקסים דתיים. הסתובבנו פעורי פה בין מבוך החדרים שבמקדש, שבחלקם מתקיימים עד היום פולחנים דתיים על ידי נזירים בודהיסטים בגלימות כתומות הבולטות על רקע הגוון האפור של המקדש.
מפאת החום הכבד ואחוזי הלחות הגבוהים הרווינו את צמאוננו באחד מדוכני השתיה והאוכל הרבים שמופעלים במקום. לאחר מכן עברנו דרך טראסת הפילים, מדרגת ענק שבבסיסה מגולפים עשרות פסלים של פילים שמעליה נהג המלך לנאום בפני תושבי העיר עד שנפגשנו בשנית עם הנהג שלנו ונסענו לעבר מקדש טה פרום.
מקדש טה פרום מרשים ביותר ונותר ממש כפי שנתגלה על ידי הנרי מוהו, בתוך ג`ונגל העצים הטרופיים הענקיים ששורשיהם העבים חודרים ועוטפים את המבנים השונים של המקדש ומאיימים לפרק ולמוטט חלקים ממנו. בשיאו אכלסו 600 חדריו של המקדש הענק, כ-70 אלף אנשי דת, נזירים, עוזרים, רקדנים ופועלים. אנו התהלכנו בין החדרים השונים ששרדו את פגעי הזמן אשר חלקם חסומים כיום בשורשי ענק ונזהרנו שלא לסטות מהשבילים, מחשש מהמוקשים הרבים שעדיין נותרו במתחם זה כמו ברוב שטחה הכפרי של קמבודיה.
על שביל הגישה למתחם ישבה על האדמה חבורה של קטועי גפיים כתוצאה מפגיעת מוקשים. חבריה ניסו להרוויח מעט כסף בנגינה של מוסיקה קמבודית בכלי נגינה מסורתיים. לאורך הביקור כולו בקמבודיה, לא נשארנו אדישים לנוכח המראות הקשים של קטועי הגפיים ותרמנו להם ביד נדיבה.
לאחר הפסקת צהריים ומנוחה, הגענו לשביל הארוך שהוביל למקדשי אנגקור או כשמם – אנגקור ואט (ואט=מקדש). אחת מגולות הכותרת של הביקור במתחם המקדשים. שלושת מגדליו דמויי האננס של המקדש, המופיעים בתמונות המפורסמות של האתר, נשקפו אלינו ממרחק של כקילומטר. צעדנו על השביל הארוך המוביל אל המקדש, בהדרגה התקרבנו אליו וצפינו בו בהתלהבות, בעיקר בנקודה מסוימת בה משתקף המקדש באגם המלאכותי המשתרע מולו.
לבסוף עלינו במעלה המדרגות שהובילו אל פתח המקדש שהוקדש לאל וישנו ונכנסנו אל מתחם ענק, הכולל חדרים והיכלים רבים שאל חלקם טיפסנו במדרגות תלולות. באגפים השונים של המקדש, ניצבו פסליו של בודהה, ריח של קטורת היה באוויר ונזירים בגלימות כתומות התגודדו בהם. אחד הדברים המרהיבים ביותר במקדש הם התגליפים והפסלים החצובים המכסים כמעט כל פינה במקדש ומתארים את חיי היום יום במקדש, סיפורים מהמיתולוגיה הבודהיסטית ורקדניות בתנוחות ריקוד שונות.
בנייתו של המקדש המרהיב נמשכה 40 שנה והעסיקה כ-50 אלף אמנים, בנאים ועבדים ! לבסוף טיפסנו במעלה גבעה תלולה למקדש פנום באקהנג ומשם צפינו לעבר אנגקור ואט ושאר המבנים שבסביבתו אשר הופיעו מבעד לעצי הג`ונגל שנפרס לנגד עינינו מכל עבר.
אנגקור תום ננטשה בעקבות תבוסתם של החמרים לתאים בשנת 1431 לספירה ובירתם הועתקה לפנום פן, הבירה הנוכחית, לשם הגענו למחרת.
פנום פן
לפנום פן הגענו באוטובוס חדיש עם מדריכה צמודה ועל כביש סלול שתרמה ממשלת יפן, כחלק מזרם ההשקעות והתרומות של מדינות המערב בקמבודיה, בעיקר מאז החל עידן השקט לשרור בקמבודיה בשנת 1999. לצד זאת, הדרך היתה רצופה בכפרים עניים, בהם מתגוררים בתנאי חיים קשים כ-75 אחוזים מ-13 מליון הקמבודים. פנום פן בולטת בדלותה, מיושנת מאד, בניינים נמוכים, פה ושם מבנים קולוניאלים מרשימים אשר חלקם עוברים שימור.
בעיר ישנן מעט מכוניות והרבה מאד אופניים ואופנועים הממלאים את הכבישים. באמצעות מוטו ריקשה (ריקשה ממונעת) הגענו לרובע התרמילאים ליד אגם בנג קאק. הרובע שוכן במתחם קטן יחסית ולאורך הרחוב הלא סלול מספר סמטאות קטנות ובהן גסטהאוסים, מסעדות וסוכנויות נסיעות שדרכן ניתן להנפיק ויזות למדינות השכנות ולארגן סיורים בעיר ובסביבותיה בדולרים ספורים.
עוד באותו יום, הספקנו לבקר באחד ממוקדי העניין המרכזיים של העיר- מוזיאון טול סלנג המכונה גם S21. מוזיאון טול סלנג מנציח את הזוועות שהתחוללו בקמבודיה בימי שלטונו של פול פוט והחמר רוז`. עד להשתלטותם של החמר רוז` על העיר פנום פן בשנת 1975 והפלת המשטר הפרו אמריקאי של לון נול, שימש מתחם המוזיאון כבית ספר. עם עליית החמר רוג` לשלטון גורשו תושבי העיר, שמנו באותה עת כשני מיליון, לאזורי הכפר ומבנה בית הספר הפך למתקן חקירות ועינויים של החמר רוג`, בו עברו עד לשנת 1979 כ-17 אלף גברים, נשים, נערים, נערות וילדים.
הסתובבנו בין אגפיו השונים של בית הכלא לשעבר והמראות היו קשים מאד. במספר חדרים נותרו מיטות ולצדם כלי מתכת שבאמצעותם הוכו הנחקרים. בחלק מהחדרים נותרו עדיין סימני דם על הרצפה ועל הקירות. באגף אחר של הבניין נכנסנו למסדרון שבו היו חדרי צינוק צפופים שעליהם חרטו בייאוש הקורבנות את שמותיהם. באגף נוסף, צפינו במאות תמונות בשחור-לבן של הקורבנות שנחקרו במתקן. חטאם של הקורבנות היה מקצועם הבורגני, היותם אינטלקטואלים, מרכיבי משקפיים או יודעי קרוא וכתוב ולכן הפכו לאויבי המשטר.
משטר זה ביקש להפוך את קמבודיה למדינה חקלאית אוטרקית בהשראה קומוניסטית. בחדר נוסף צפינו באימה בארון מלא בגולגלות של חלק מהקורבנות, שחלקם נקבר בחצר המוזיאון בקבר אחים ורובם בשדות הקטל שמחוץ לעיר. בנוסף צפינו בתערוכה של ציורים שצייר אחד מניצולי המקום בו תאר את שיטות העינויים האכזריות במקום ובתערוכת תמונות של ניצולים שסיפרו את סיפורם.
לצד תמונות הניצולים, למרבה הציניות, הופיעו כקורבנות גם אנשי חמר רוג` לשעבר שעד היום לא נשפטו על פשעיהם כנגד עמם ועל רצח של כ-1.7 מליון בני אדם, שהיוו כ-21 אחוזים מכלל האוכלוסייה, בין השנים 1975-1979. כמו כן צפינו במוזיאון בסרט שתאר את סיפור התקופה. הביקור במוזיאון מזעזע אך הרגשנו שהוא תרם לנו רבות בכדי להבין את הזוועות שחוו בני העם הקמבודי והשלכותיהן עד היום.
לאחר הביקור, חזרנו רכובים שנינו יחד עם הנהג על גבי אופנוע, צורת הנסיעה הרווחת בעיר. השתחלנו בתנועה העמוסה על הכבישים והתרשמנו כיצד בעיר הבירה, חלק ניכר מהדרכים אינן סלולות. לפנות ערב, ממרפסת הגסטהאוס בו התמקמנו, נהנינו מגווניה הצהובים של השקיעה המרשימה מעל אגם בנג קאק שעל גדותיו שכן הגסטהאוס בו שהינו. בערב יצאנו למסעדה צמחונית, באחת הסמטאות שליד הגסטהאוס בו ישנו, וטעמנו ממיטב המאכלים מקומיים, ספרינג רול נפלאים: ירקות מבושלים עטופים בעלי אורז מאודים. ההמתנה הארוכה לפני שהוגשו לשולחננו היתה שווה כל רגע.
אתר הקטל צ'וואנג אק
למחרת, יצאנו לסיור באתרי העיר במסגרת סיור מאורגן שיצא מאחת הסוכנויות ברובע התרמילאים, בעלות של 5 דולר לכל היום. יחד אתנו היו בסיור עוד שתי תיירות מקנדה ומאוסטרליה ובחור קמבודי שהיגר לפני שנים רבות לאוסטרליה וכעת שב לביקור מולדת. התחנה הראשונה בסיור היתה מטווח ירי. בעקבות תקופת המלחמה הארוכה, נותרו כלי נשק רבים בידי האזרחים, גם אם לא בגלוי, וכיום שלטים מצוירים פזורים ברחבי המדינה מבקשים מהאזרחים למסור את נשקם.
על רקע מצאי הנשק הגדול, בסוכנות התיירות שדרכה יצאנו לסיור חשבו כי הירי בכלי נשק יהווה עבורנו אטרקציה, אך אנו ויתרנו על החוויה והעדפנו לשוחח עם שותפינו לסיור. מכאן המשכנו לאתר שדות הקטל צ`אונג אק שנמצא כ-15 ק"מ מהעיר. אתר זה הוא מתחם קברי האחים הגדול שביותר שנחשף בקמבודיה והוא כולל 43 קברי אחים.
בכניסה לאתר ראינו את הסטופה שהוקמה בשנת 1988 ובתוכה 8000 גולגלות המסודרות על פי המין והגיל. מבנה זה משמש כאנדרטת זיכרון לאלפי הנרצחים. בהמשך צעדנו בשבילים העוברים בין קברי אחים, שקעים מרובעים על פני השטח ומדי פעם הבחנו בעצמות ובשרידי בגדים של הנרצחים מבצבצים מעל לפני השטח. רוב הנרצחים הובאו לכאן במשאיות בעיקר מכלא טול סלנג וחלקם כרו בעצמם את קבריהם לפני שהוכו למוות בכל כלי כבד אפשרי.
לאחר מכן, נסענו בחזרה אל מרכז העיר, שם עצרנו לביקור בשוק המרכזי- פסאר תמיי. השוק נבנה בשנת 1937 בסגנון הארט דקו ונראה מרחוק כמו איצטדיון ענק בגוון צהוב. הסתובבנו בתוך אגפיו השונים של השוק המקורה, בין דוכני מזון,פירות, ירקות, תבלינים, פרחים, ספרים ומוצרי אלקטרוניקה מזוייפים.
התחנה האחרונה בה ביקרנו היתה ארמון המלך סיהנוק השוכן ברובע האמיד של פנום פן, לא רחוק מנהר הטונלה סאפ. שוטטנו כמעט לבדנו בין אגפיו השונים של מתחם הארמון שרובם היו סגורים בפנינו ואת אלה שמותר היה לראות אסור היה לצלם. שני הצבעים הבולטים במתחם ארמון המלך הם לבן, צבעם של המבנים וזהב שבו היו צבועים גגותיהם החדים והמסוגננים. בין המבנים המרשימים שאליהם הצלחנו להיכנס היו חדר ההכתרות והטקסים הרשמיים המרהיב ופגודת הכסף המרשימה.
פגודת הכסף נבנתה מעץ בשנת 1866 והורחבה בשנת 1962 על ידי המלך נורדום סיהנוק, שציפה את רצפתה ב-5329 אריחי כסף טהור ומכאן גם שמה של הפגודה. בתוך הפגודה ראינו שני פסלי בודהה, אחד מהם נוצק בשנת 1906 מ-92 קילו של זהב טהור וצופה ב-9584 יהלומים. לצדם ארונות זכוכית שבהם הוצגו מתנות שונות שקיבלו המלכים במהלך השנים. כמו כן התרשמנו מקירותיה הארוכים של הפגודה המכוסים בציורי קיר מרשימים מהגרסה הקמבודית של הראמיינה, המיתולוגיה הבודהיסטית.
בנוסף, ראינו במתחם הארמון את "בית הברזל" המפואר שבנה נפוליאון השלישי בשנת 1866 במצרים, לכבוד פתיחת תעלת סואץ אשר מאוחר יותר העתיק אותו למתחם הארמון כמתנה למלך קמבודיה. הפאר הרב שראינו במתחם ארמון המלך המפואר עמד בניגוד גמור לעוני ולדלות שראינו לאורך כל ביקורנו בקמבודיה, עד להגיענו לגבול עם וייטנאם, התחנה הבאה שלנו במזרח.
למרות הקושי הכרוך במראות הקשים, העוני הרב ופגעי המלחמה, חמשת הימים בהם ביקרנו בקמבודיה, היו מרתקים ובעיקר הביקור במקדשי אנגקור, היה עבורנו אחד השיאים המרכזיים בטיול הארוך אליו יצאנו. התחנה הבאה בטיול הארוך אליו יצאנו היתה וייטנאם.
[…] טיול של מספר חודשים במזרח הרחוק בתאילנד, קמבודיה, וייטנאם, סין ודרום קוריאה הגענו למדינה האחרונה בטיול […]